שוטים וכוכבים

בספרות היו לנו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, בקומיקס היו כל גיבורי העל באשר הם. אבל גם במוזיקה אימצו כוכבים רבים את אפשרות ה"אלטר אגו", זהות בדויה שאימצו לעצמם, בין אם לתקופה קצרה או לכל אורך הקריירה. לכבוד "יום השקר", חזרנו לזהויות האלטרנטיביות הכי מגניבות של עולם הרוק.

הביטלס / להקת סרג'נט פפר ובילי שירז

"והביטלס, הם עשו כבר את הכל", שר תום פטרובר, זמר להקת "היהודים" בשיר "הבלוז". וכמה שהוא צודק. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו אלה ששמו על המפה את תופעת האלטר-אגו המוזיקלית והפכו אותה לגיטימית עבור כוכבים רבים אחרים.

• כל החדשות, הסרטונים והתמונות הבלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
  

האלבום "סרג'נט פפר" או בשמו המלא, "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band", נבחר על ידי מגזין רולינג סטון במקום הראשון ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים. חוץ מהשירים היפהפיים שבאלבום, שזיכו אותו בתואר הזה ובאהבה אינסופית ברחבי העולם, הרעיון המבריק שמאחורי השירים הוא זה שהפך את הכל לאטרקטיבי הרבה יותר.

קבלו אותו, זמר הלהקה: בילי שירס!

בקיץ 66', הביטלס הפסיקו להופיע. נמאס להם. לכן הרעיון המקורי היה ליצור אלבום שיוכל להופיע במקומם. להמציא להקה אחרת, להקת אלטר אגו עם שמות אחרים, כמו הזמר בילי שירס, אותו כביכול מגלם רינגו סטאר, ששר את הקלאסיקה "With a Little Help from My Friends" באלבום.

מחשבה נוספת היתה, שמכיוון שמדובר בלהקה אחרת, הביטלס יוכלו להתנסות יותר במוזיקה שלהם ולמשוך למנגינות וצלילים לא שגרתיים. האגדה מספרת כי ג'ון לנון לא ממש היה מבסוט מהרעיון ורצה להכניס לאלבום שירים שהם לא בהכרח על הצד האקספרימנטלי. כך או כך, כל היצירה האדירה של ארבעת חברי הלהקה הפכה לפלא של המוזיקה המודרנית, לאלבום (ועטיפת אלבום) שייזכרו, כך נקווה, עוד מאות שנים. אלבום שהנכדים של הנכדים שלנו כנראה יידברו עליו, כמו שאנחנו מדברים על מוצרט.

דיוויד בואי / זיגי סטארדסט

חמש שנים לאחר שיצאה יצירת המופת של הביטלס הוציא כוכב רוק בריטי אחר יצירת מופת תחת זהות אחרת. קראו לו זיגי סטארדסט והוא סימל את כל הצבעוניות ברוק של שנות השבעים המוקדמות. הסמים, האהבה, הסקס והכוכבנות. דווקא כשדיוויד בואי בחר באלבום באלטר אגו, הוא הוציא את אחד מאלבומי הרוק החשובים ביותר.

זיגי סטארדסט, האלטר אגו הפרוע של דיוויד בואי 

בעבר פורסם כי הדמות הססגונית בוססה על זמר להקת "הפלייבויס" וינס טיילור המנוח, שנודע בהתמכרותו הקשה לסמים. אבל זיגי, שהגיע מהחלל החיצון (וכך גם נראה בואי באותה תקופה, בגבות מגולחות ושיער אדום) עמד בזכות עצמו ולא היה צריך להישען על אף אחד, גם לא על בואי. האלבום (בשמו המלא: The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars) היה אלבום מבריק, עוצמתי ומטלטל. גם היום, כשחוזרים איתו אחורה, נדמה שזיגי הוא זיגי ודיוויד הוא דיוויד ולא מדובר באותו אדם.

אמינם / סלים שיידי

כמה שנים לפני שאמינם התפרסם והיה רק עוד ראפר פרחח מדטרויט, החליט חברו הטוב ביותר, הראפר פרוף עליו השלום, שהוא רוצה לאחד 12 מהראפרים הטובים ביותר בעיר וליצור את גרסתה של דטרויט להרכב הראפ האגדי "וו-טאנג קלאן".

פרוף רצה 12 חברים, כי הוא חלם לקרוא ללהקה "Dirty Dozen" (בתרגום חופשי: תריסר המטונפים, כפי שנקרא במקור הסרט "12 הנועזים" ), או D12 בקיצור. בסופו של דבר, רק שישה גויסו, כולל אמינם ופרוף, ולכן החליט פרוף שלכל אחד מהחברים תהיה זהות בדויה וכך הוא יוכל לראפרפ כשתי דמויות שונות, וליצור 12 חברים. 

מי הוא הסלים שיידי האמיתי? צפו בקליפ

אמינם ברא את זהותו הבדויה, סלים שיידי, בזמן שישב על האסלה. זה פשוט בא לו, ומאז הוא תמיד מחזיק שם עט ונייר. מהר מאוד הפך מדמות בהרכב מחתרתי בדטרויט לאחת מדמויות האלטר אגו המפורסמות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. כשאמינם פרץ, הוא הביא את שיידי איתו.

הרעיון, שעוד התגבש בימי הלהקה, הוא שסלים שיידי הוא חתיכת פסיכופת, שבמקום לשיר על זיונים ואקדחים כמו כל הראפרים, הופך את שיריו לסרט אימה של ממש עם המילים הכי משוגעות שהוא רק יכול למצוא. למשל בשיר "I'm Back" הוא מראפרפ (ואזהרה, משפט זה אינו מתאים לילדים): "אם אי פעם אתקע לזמרת, זו תהיה ג'ניפר לופז, ואני מצטער פאף (פאף דאדי), אתה יודע את זה, אם הבחורה הזו היתה אמא שלי, עדיין הייתי מזיין אותה בלי גומי, ואגמור בתוכה, ואהיה לי בן ואח באותו הזמן, רק כדי שאוכל להגיד שהוא לא שלי".

במסגרת הזהות של סלים שיידי, אמינם הפיק כמה מלהיטיו הגדולים ביותר, שהפכו אותו לאחד האמנים הגדולים בעולם. עד היום לפעמים אפשר לשמוע את קולו הגבוה והכועס של סלים בשירים של הראפר. אבל השורה התחתונה היא, שאמינם החליט להרוג אותו כבר לפני כמה שנים, ולהישאר רק עם אמינם ומרשל מת'רס, השם שהעניקו לו הוריו (הלא-מתפקדים).

חיים צינוביץ' / השרוף

קצת יותר מעשור חלף מאז שעולם הבידור הישראלי נדהם מסיפור "השרוף" (גם מהאמת וגם מהבדיה). במבט לאחור, אפשר לומר שמהלכו של חיים צינוביץ' היה מבריק. לאחר שזכה להתעלמות מהתקשורת ומתחנות הרדיו, צינוביץ' רקם את התדמית והתרמית יחד עם שותפו תומר בירן. האמירה הגדולה היתה שלמכתיבי דעת הקהל איכפת רק מסיפורים גדולים ולא באמת מהמוזיקה עצמה.

"שקר החן הבל היופי". הלהיט של השרוף

כדי להוכיח את זה, צינוביץ' כיסה את עצמו בתחבושות, התחזה לאדם אלמוני, טען שנפל מפיגום ובעקבות כך נידון לכיסא גלגלים וכשבביתו התפוצץ צינור גז, הוא לא יכול היה לברוח. תחת האלטר אגו הזה, הוא התחיל לשיר, שירים יפים שיצר צינוביץ' מהזן הים תיכוני. שירים, שאם היה משחרר תחת שמו ולא תחת "השרוף", סביר להניח שלא היינו שומעים ברדיו.

צינוביץ' זכה בכתבת שער גדולה ובהתעניינות אדירה בסיפורו ובשיריו בכל כלי התקשורת המובילים. אבל כמה שבועות לתוך התרמית, כשהתחילו כולם לעשות אחד ועוד אחד, עלו עליו. צינוביץ' החליט להיחשף בתוכניתו של יאיר לפיד. אם היה מצליח למשוך הזמר את המשחק עוד כמה שבועות הוא היה הופך ודאי גם לסיפור בינלאומי ולא נשאר רק חלק קטן בהיסטוריה המוזיקלית הישראלית. האמת, חבל שתפסו אותו.

בשלב מסוים בקריירה של ביונסה, שנראה היה שאין לה עוד לאן לטפס, היו מי שהתחילו לדאוג לשפיותה של הכוכבת הצעירה. זה התחיל בדיווחים מדאיגים מצדה, לפיהם בזמן הופעה, משתלטת עליה דמות אחרת, מעין "הילד הרע שנכנס בי בפנים". השיא היה אחרי ההופעה המשותפת עם פרינס בטקס פרסי הגראמי בשנת 2004, אז טענה ביונסה שהיא נחרדה לראות איך האישיות השנייה שלה, סשה, שהיא דיווה שגונבת את ההצגה, התנהגה מול גיבור ילדותה פרינס. "אפילו לא נתתי לו את המיקרופון. הוא אמור היה להיות בינינו, לא רק לפניי. סשה פשוט השתלטה".

ביונסה. הילדה הרעה נכנסה בה בפנים? 

ואז לקחה הזמרת את הרעיון צעד אחד קדימה והכריזה קבל עם ואלבום, "אני... סשה פירס". בנובמבר 2008 הוציאה את האלבום בשם הזה והסבירה: "סשה פירס היא הצד הכיפי, החושני, האגרסיבי, המוחצן והזוהר שלי, שיוצא ממני כשאני עובדת וכשאני על הבמה. האלטר אגו הזה שיצרתי מגן עליי ועל מי שאני באמת". עם או בלי קשר, האלבום היה להצלחה משגשגת.

משך שנה כמעט, ביונסה השתמשה בסשה כדי לתעל דרכה את צעדי הריקוד הפרובוקטיביים ביותר וההופעות הכי מחשמלות, מאה סך הכל, כולל הופעות בטקסי הגראמי וה-VMA. אבל בשלב מסוים, נמאס לה מהמשחק הכפול. "הרגתי את סשה פירס", הכריזה ב-MTV בשנה שעברה. "אבל לא תהיה מישהי אחרת במקומה. סשה היא חלק ממני. הרי לכל אחד יש אלטר אגו". אממ... אולי רק לכוכבי על.

גארת ברוקס / כריס גיינס 

גארת' ברוקס הוא סופרסטאר קאנטרי עגול לחיים וחביב, שזכה להצלחה חסרת תקדים בז'אנר. הוא היה אמן הקאנטרי הראשון להגיע למעמד מולטי-פלטינה: האלבום השני שלו נמכר ב-13 מיליון עותקים והוא קיים הופעות באצטדיונים, עמוסי פירוטכניקה ופעלולים, שהכרטיסים אליהם היו אוזלים תוך דקות.

גארת' ברוקס. לא מסתפק בשבירת שיאי הקאנטרי (צילום: רויטרס) 

אלא שידידנו חלם על הצלחה מחוץ לגבולות הקאנטרי, ולצורך העניין החליט לבורא את האלטר אגו "כריס גיינס", זמר רוק אלטרנטיבי. הלאה לכובע הקאובוי והלחיים התפוחות, שלום לשיער מוחלק ושחור כפחם נוסח טרנט רזנור ולחיים מיוסרות ושקועות.

התירוץ לדמות התמוהה הזאת (שברוקס חיבר לה ביוגרפיה שלמה, שכללה שישה אלבומים ב-14 שנה ותאונת דרכים שגרמה לשינוי במראה) היה סרט מתח בשם "The Lamb" שחברת ההפקה של ברוקס אמורה היתה להפיק עם אולפני פרמאונט בשנת 2000.  

המעריצים של ברוקס סירבו לקבל את הצעד, והסרט מעולם לא יצא לפועל. אבל האלבום "המיטב של כריס גיינס" דווקא כן יצא, וחשף שהוא אולי לובש עור שחור ומתיימר להיות זמר רוק, אבל מוזיקלית הוא נוטה יותר לכיוון הבוי-בנדס.

שנייה, איך שכחתם את מקפיסטו של בונו? מה עם השד של ג'ין סימונס ומימי של מריה קארי? טקבקו לנו מי הזהות הבדויה החביבה עליכם.