קרישי דם מסוכנים: זה יכול לקרות גם לצעירים
רק מעט מודעים לזה, אבל פקקת ורידים עמוקה - קרישי דם העלולים להתנתק ולחסום את זרימת הדם לאיברים חיוניים, עלולה לקרות גם לצעירים בשל נטייה גנטית, שכיבה ממושכת או טראומה לגוף. תסחיף כזה עלול להוביל למוות תוך דקות ספורות, והוא הגורם השכיח ביותר לתמותת יולדות בעולם המערבי
כשוויקטוריה פפרני היתה בת 26, היא הבחינה לראשונה שצבע העור ביד ימין שלה משתנה והופך כחול. היא חשבה שלא מדובר במשהו חמור ולכן לא מיהרה לרופא, אבל כשהצבע התחיל להתפשט על הגוף כלפי מעלה, החליטה לגשת לרופאת המשפחה ולבדוק את העניין. "הרופאה אמרה שפקקת ורידים יש רק ברגל", סיפרה פפרני, היום בת 30, "אבל היא שלחה אותי לרופא טראומה שאמר מיד שמדובר ב-DVT. נקבע לי תור לאולטראסאונד לעוד יומיים, אבל כבר למחרת הצבע על הגוף הגיע עד אזור בית החזה ושלחו אותי בדחיפות לחדר המיון".
"בבית החולים ראו שיד ימין נפוחה בשני סנטימטרים יותר מיד שמאל. אשפזו אותי, עשו לי צילום חזה והתחלתי לקבל טיפול תרופתי של קומדין וזריקות קלקסן לבטן לדילול הדם. המשכתי לקחת את התרופות במשך שנה שלמה, ובאולטראסאונד נוסף קבעו שזרימת הדם טובה והפסקתי לקחת את התרופות".
קריש דם שעלול להיסחף בגוף
המצב שממנו סבלה פפרני נקרא פקקת ורידים עמוקה, הידועה בקיצור DVT ומתרחשת בגפיים התחתונות והעליונות. מדובר בקריש דם הגדל ומתארך לאורך הווריד בגפה, וחוסם את כלי הדם. אם לא ניתן טיפול מתאים לעצירת התהליך, קיים סיכון שחלק מהקריש יתנתק וייסחף בזרם הדם, עד שייתקע באיבר חיוני כמו הריאות, הלב או המוח ויחסום את זרימת הדם אליו. תסחיף כזה יעמיד את האדם בסכנת מוות.
קרוב ל-45,000 חולים בישראל לוקים בקרישי דם בשנה, מהם רק מיעוט מאובחן בזמן, אך התרחשות של פקקת ורידים עמוקה אצל צעירים היא מצב נדיר.
"ככל שעולים בגיל ה-DVT הופך שכיח יותר", אומר ד"ר אשר וינדר, מנהל יחידת הקרישה במרכז הרפואי וולפסון ומזכיר האיגוד ההמטולוגי הישראלי. "בגיל 80 מדובר על אחד מתוך מאה אנשים בשנה, בגיל 50 השכיחות היא אחד לאלף אנשים בשנה, ואילו בסביבות גיל 20 השכיחות היא רק אחד לעשרת אלפים בשנה.
"קבוצות הסיכון הן מי שיש לו נטייה משפחתית גנטית לפקקת ורידים, אבל יש גם גורמים נרכשים, שאצל אוכלוסייה צעירה הם היריון, נטילת גלולות למניעת היריון, טראומה ושכיבה ממושכת, למשל אחרי שבר ברגל או בטיסות ארוכות.
כאמור, הסכנה הגדולה ביותר ב-DVT היא כשקריש הדם מוביל לתסחיף ריאתי לאחר שניתק ממקומו ועלה בזרם הדם. "כשזה קורה", אומר ד"ר וינדר, "שליש מהאנשים ימותו מהמצב הזה. יש אנשים שמתים תוך דקות ספורות בגלל תסחיף, וזה הגורם מספר אחת לתמותה של נשים יולדות בעולם המערבי היום".
תיקח תרופות במשך 60 שנה
אחרי שנה נראה היה שהחיים חזרו לשגרה עבור פפרני, אבל כשכבר חשבה שהעניין מאחוריה - היא חזרה לנקודת ההתחלה. "בנובמבר שנה אחר כך הרגשתי כאבים ביד ימין, והיא שוב היתה נפוחה", סיפרה, "זרימת הדם התגלתה כלא טובה, ולקחתי שוב תרופות במשך שלושה שבועות.
"ההמטולוג בדק שני דברים: אם זה עניין גנטי, ואם יש משהו שמפריע לווריד. גילו שהתשובה שלילית בשני המקרים. מסתבר שגם בלי נטייה גנטית או הפרעה בווריד ידוע שאחרי שסובלים פעם אחת מקריש דם יש סיכוי שזה יחזור על עצמו. מפסיקים לתת את התרופות בגלל ההשפעה שלהן על דימום יתר, אבל יודעים שהמצב עלול לחזור.
"עכשיו אצטרך להמשיך לקחת את התרופות כל החיים, גם עוד 60 שנה, ואני נמצאת במעקב של בדיקות דם פעם בכל שלושה שבועות בקופת החולים כדי לוודא שהדם זורם כמו שצריך".
לפי ד"ר וינדר, התרופות לטיפול אחרי אירוע של פקקת ורידים לעתים לא מספיק בטוחות: "אנחנו מפסיקים את הטיפול אחרי תקופה מסוימת, לפעמים במחיר שהתופעה תחזור שוב. אצל כ-20% מהאנשים יש סיכוי שהתופעה תחזור במהלך חמש השנים הראשונות, אבל אי אפשר לדעת אצל מי זה יקרה".
פציעה בברך שכמעט הובילה למוות
רונית מרום, בת 29 היום, היתה לפני חמש שנים סטודנטית בווינגייט ששיחקה לא מעט כדורסל. במהלך ריצת אימון שגרתית היא נתקלה באבן ונפלה, אך לא אובחנה כראוי. "כולם היו בטוחים שמדובר בסדק בפיקת הברך", סיפרה. "במשך שבועיים הרגל שלי המשיכה להתנפח, אבל אף אחד לא הפנה אותי לבדיקת כלי דם. חשבו שזאת בעיה אורתופדית, ועשו ברפואת הספורט בווינגייט את כל מה שבדיעבד אני יודעת שאסור לעשות, כמו אמבטיות חמות ועיסויים. היעדר התנועה ברגל במשך הזמן הזה רק העצים את הבעיה.
"אחרי שבועיים קמתי עם כאבי תופת, וכל נגיעה בעור ברגל כאבה. הופניתי למיון ושם גילו באולטראסאונד שיש לי שלושה קרישי דם. התלוננתי על קשיי נשימה, וב-CT ריאות גילו שהמצב חמור עוד יותר - היו לי שני תסחיפי ריאה. מאותו הרגע קיבלתי קומדין וקלקסן, והמשכתי להיות מטופלת בקומדין במשך שנה יום-יום. הייתי מאוד צעירה, ספורטאית בת 24, כך שגם בבית החולים היו די מופתעים מהמקרה".
מרום ממשיכה היום בפעילות הגופנית, אך לפני טיסות ארוכות מזריקה קלקסן. כרגע היא דואגת מאוד מהרגע שבו תהיה בהיריון ותצטרך ללדת: "אני חוששת מהמחשבה על היריון ולידה. אחרי שה-DVT טופל בכלי הדם העמוקים הבעיה עברה לכלי הדם השטחיים ויצאו לי ורידים, ואני חוששת גם מהצד הקוסמטי ומכך שיצאו עוד ורידים. אני יודעת שאצטרך להזריק לעצמי בבטן בכל יום ובסוף ההיריון בירך, ואמרו לי שלא בטוח שאוכל להשתמש באפידורל.
"בסך הכל אני די אופטימית, אבל הפכתי קצת לפחדנית בכל מה שקשור בספורט אתגרי. הפסקתי לשחק כדורסל ולעשות פעילויות אחרות שעלולות לגרום לי להיפצע. אני יודעת שהנטייה אצלי גנטית, אז אני מנסה לשמור על כושר, אבל אצטרך להיות תמיד במעקב".
איך נוכל לדעת מראש אם גם אנחנו נמצאים בקבוצת סיכון ל-DVT? "זה לא ריאלי לעשות מראש בדיקות דם לקרישיות יתר לכולם", אומר ד"ר וינדר, "כך שהפעילות העיקרית שלנו צריכה להיות בתחום המניעה. אם בחורה צעירה שמתכננת לקחת גלולות למניעת היריון יודעת שלאחותה היה DVT בגיל 22, היא חייבת ליידע את הגינקולוג על כך. אם צעיר שניגש לניתוח יודע שלבן דוד שלו קרה משהו דומה, הצוות הרפואי חייב לדעת על כך. אנחנו יכולים לגלות רק את מה שנמצא כבר 'מתחת לפנס', ואם אין שום הפרעה ידועה מראש - אולי לא נגלה את הבעיה עד שתתרחש".
חודש מרץ הוא חודש המודעות ל-DVT, פקקת ורידים עמוקה.
לפנייה לכתב/ת 
