יום הולדת על גג העולם: כך כבשנו את הקילימנג'רו

הכל החל ביום תמים אחד בו מויש, ידידי לניווט, התקשר והודיע שמתארגנת קבוצת חברים שמתכננת לטפס על הקילימנג'רו. בנוסף, יתקיים לפני כן טיול גיבוש למערה בלתי מוכרת בהר סדום. לפי מה שתוכנן - אני הייתי עתיד לקבל בונוס פרטי, בדמות הגעה לפסגה בדיוק ביום ההולדת שלי. החלטתי שזו תהיה מתנת יום הולדת ראויה.

ביום ראשון בערב מצאתי את עצמי מכניס בחיפזון את הדברים הנחוצים לתרמיל -

בגדי הסקי, חולצות תרמיות, נעלי הליכה, גרביים, חטיפי אנרגיה ובית מרקחת קטן. התייצבתי בשדה התעופה לקראת טיסה דרך אדיס אבבה לארושה שבצפון טנזניה.

מפת אזור ההר

למחרת נסענו במיניבוס לשמורת ארושה ובדרך ראינו שפע זברות וג'ירפות. התחלנו בטיפוס למרו ממרכז המבקרים, אחרי שמדריך הטיול, ד"ר חזי שקד מחברת "עולם אחר" הראה לנו את המסלול על לוח תבליט. מצאתי לי מקל טוב שליווה אותי בנאמנות ימים רבים. בהמשך עברנו מהסוואנה ליער גשם יפהפה. חצינו נחל והגענו למפל יפה. בגובה 2,500 מ' התגלתה הבקתה שבה נשהה את הלילה. צפינו על החרוט הגעשי (Ash cone) של הר המרו שנחשב לרדום. ההתפרצות האחרונה כאן התרחשה לפני יותר ממאה שנים. 

החרוט הגעשי הרדום בפסגת המרו (צילומים: עמרי ונדל)

התוכנית היומית שלנו כללה הליכה של כ-5 שעות (טיפוס של 1,000 מ') לבקתת האוכף, שבין מרו למרו הקטן, וטיפוס בקצב איטי דרך יער גשם יפהפה, עם עצים מכוסים במטפסים היוצרים מעין זקנים לבנים ופרחים מעניינים. בגובה 3,000 מ' מפנה יער הגשם את מקומו לעצים נמוכים ודלילים יותר המותאמים לאקלים בגובה. מולנו נגלתה בקתת האוכף בעלת הגגות הירוקים.

לפתע התחיל לטפטף, ותוך זמן קצר הטפטוף הפך למבול ותפסנו מחסה בחדרים. כשפסק הגשם יצאנו לטיפוס על פסגה קטנה – מרו הקטן בגובה 3,800 מ'. התחלנו בערפל, אך עד שהגענו לפסגה הכל התבהר והייתה תצפית יפה על חרוט האפר ובהמשך גם על פסגת המרו. אחרי ארוחת ערב מזורזת, הקדמנו לישון כיון שבחצות השכמנו כדי להתחיל טיפוס לילי על המרו.

 הבקתה בדרך לפסגת המרו

טיפוס באישון לילה

אחרי יום מפרך על הר המרו (לטענת רבים היה זה היום הקשה ביותר בטיול) הגענו למלון מפנק בארושה. את רוב החלק הלילי של הטיפוס העברתי בהתפעלות מקבוצות הכוכבים, שחלקן בלתי נראות בקו הרוחב של ישראל. בערך ב-4:00 בבוקר החל האופק המזרחי להתבהר. בשלב זה הלכנו לאורך "סכין" צרה כשתהום מימין ומשמאל. הקטע האחרון היה ללא שביל וחייב טיפוס תוך הסתייעות בידיים על בולדרים תלולים, וסכנת החלקה על שלג. בערך ב-8:00 בבוקר הגענו לפסגה – 4,560 מ' – שבה יש דגל טנזני ממתכת ושלט Socoalist Peak. היה זה האות להוציא  את הדגלים ולהצטלם ככובשי הפסגה.

הירידה לא הייתה קלה ונמשכה כשלוש שעות עד לבקתת האוכף, אך אפשרה לראות את הדרך שקודם לכן עשינו באפלה לאור פנסי הראש. יצאנו רצוצים לירידה של עוד אלף מטרים לבקתת מיריקמבה (בגובה 2,500) שם חיכו לנו ג'יפים. אחרי שעה של נסיעת שטח בשבילי הג'ונגל, הגענו למלון - לארוחת הערב, למקלחת ולסדינים. כולנו היינו "מחוסלים" וישנו עד לצלצול ההשכמה.

אחרי ארוחת בוקר יצאנו לספארי.שמורת ארושה לא נחשבת מדהימה כמו סרנגטי ונגורו-נגורו. תחילה השקפנו על המכתש וראינו לאורך הדרך חזירי בר, הכורעים על הברכיים כדי לנבור באדמה, כיון שהצוואר שלהם קצר מדי. קופי קולבוס עם זנב לבן ניפנפו לשלום גם הם. משם המשכנו לאגמי מומלה שהם בסיסיים (אלקליים) ויש בהם מושבות פלמינגו הניזונים מהאצות שנותנות להם את הצבע הוורוד – כתום. האיים מלאים במאות פלמינגו, כולל להקות הטסות במבנים שלא היו מביישים את חיל האוויר. אכלנו ארוחת צהריים ארוזה ליד האגמים תוך צפייה בנוף היפה.

הפסגה מתקרבת

אחרי ארוחת בוקר טובה נסענו לקילימנג'רו. בשער מצ'מה היו מאות מטפסים וסבלים. כשניים או שלושה סבלים לכל תייר-מטפס. יצאנו לדרך וטיפסנו 1,200 מ' במשך ארבע שעות – בתוך יער גשם, בשביל בוצי למדי. אחה"צ הגענו למחנה מצ'מה – ממש עיר אוהלים, פרושה בצפיפות לאורך השביל, בין העצים. התארגנו לשינה ערבה באוהלים.  

מחנה האוהלים בדרך לפסגה

אחרי ההשכמה למחרת יצאנו מיער הגשם שהתחלף בעצים נמוכים ושיחים. הרמתי את העיניים וראיתי שיירה אינסופית של מטפסים וסבליהם מדיפים ריח ניחוח. המסלול היה תלול, אך בהמשך העלייה התמתנה.

לראשונה ראינו את המרו מרחוק, ואת פסגת הקילי הקרובה מעלינו. מחנה שירה נראה גם כן כמו עיר אוהלים, הפעם פרושים במישור רחב וחשוף. אחרי רחצת רגליים בקערות מים חמים שהובאו לנו בידי המלווים וארוחת צהריים - נחנו באוהלים. בחוץ תופף הגשם על האוהל. אחרי נמנום קל באוהל יצאתי לסייר בסביבה. העננים החלו להתפזר ופסגת הקילי המושלגת נגלתה בכל הדרה, מוארת בקרני השמש השוקעת.

שק השינה לא עומד בקור

החבר'ה יצאו לצילומים, ולשיחות מ"גבעת הסלולר" – צוק שרק ממנו הייתה קליטה. פסגת הקילי המושלגת נראתה באור הירח בהירה כמעט כמו ביום. אחרי שעתיים שינה התעוררתי מקור. מסתבר שבגובה 3,800 שק השינה המצ'וקמק שלי כבר לא התאים. הכל בחוץ היה קפוא, וגם בתוך האוהל החום ירד אל מתחת לאפס.

יצאנו לטיול התאקלמות נינוח למחנה מוייר וחזרנו לישון בשירה. הבחנו כי כמות האוהלים שם פחתה במידה ניכרת – שכן רוב הקבוצות המשיכו למחנה אחר. העברנו את הזמן בארוחת צהריים, מנוחה, קריאה ונמנום. גם גבעת הסלולר "ומקלחות שדה" עם מגבונים היו מבוקשות. הלילה היה פחות קר מזה שקדם לו והפעם התארגנתי יותר טוב נגד הקור: גטקעס, מכנסי סקי, פליז, שני זוגות גרביים, כיסוי השק"ש עם מעיל סקי. העמסתי כל מה שיש, כך שלא היה לי קר וישנתי היטב.

למחרת יצאנו בדיוק כפי שתוכנן. הדרך לא הייתה קשה וצעדנו בטור מסודר. עמוד הלבה הוא צוק בזלת בגובה 80 מ', שלידו היה המחנה שלנו. הפעם היינו לבד, כל הקבוצות האחרות בחרו בנתיבים אחרים לפסגה. חזרנו למאהל בדיוק לטיפוס על עמוד הלבה – היו קטעים תלולים שחייבו טיפוס בידיים. בדרך למטה כבר החל להחשיך.  

צוק בזלת של 80 מטר. עמוד הלבה

לאחר מכן, יצאנו בהליכה קלילה למחנה האחרון לפני הפסגה. הגענו מוקדם למחנה אחרי כשעה וחצי של צעידה, השמש עדיין זרחה, אך תוך זמן קצר הגיעו העננים. הפסגה נראתה קרובה מתמיד, ומולנו הזדקפה חומת הסלע האימתנית של "המעבר המערבי" (Western Breach) אותו נטפס עוד כמה שעות. אחרי ארוחת ערב מוקדמת היה ניסיון למספר קטן של שעות שינה, כי ההשכמה נקבעה ל-23:00.

צל הרים כהרים

התעוררתי כמה דקות לפני ההשכמה מלא באדרנלין. ארזתי את התרמיל הגדול שהיינו אמורים להשאיר באוהל. התחלנו לעלות באיטיות, הודות לאור הירח המלא. הפעם, בניגוד לטיפוס הלילי על המרו, לא היה צורך בפנסים. הטיפוס היה איטי מאוד אך הייתה תחושת אחווה בעידוד אלה שקשה להם. הטיפוס במעלה הקיר מגובה של 4,800 מ' ל-5,600 היה תלול מאוד וחייב שוב שימוש בידיים. אחרי כשבע שעות של טיפוס לילי הגענו עם שחר ל- Crater Point – שפת הלוע, ומשם הטיפוס הפך ליותר מתון ונוח.

בנקודה זו התגלה לעינינו מחזה שמבחינתי היה נקודת השיא – חרוט אדיר מיתמר מתוך ערפילי הבוקר. אחרי מספר שניות נפל לי האסימון: כיון שהשמש שעוד לא זרחה נמצאת מאחורינו, החרוט הוא צל הקילימנג'רו.

בהמשך חלפנו על פני הקרחונים היפהפיים, אליהם מגיעים רק במסלול המעבר המערבי. זהו שריד מכיפת הקרח שכיסתה את הפסגה בעבר, אך הולכת ומצטמקת בשל ההתחממות הגלובלית. קרינת השמש המשוונית גורמת לאידוי הקרח (תהליך הנקרא המראה). מעריכים כי עד 2020 לא ישארו קרחונים על הפסגה.

שרידים של כיפת הקרח הקדומה

המשכנו לטיפוס האחרון של 160 מ' לפסגת אוהורו ("חופש" בסווהילית). למרות הגובה, העלייה היתה קלילה, אולי בשל האדרנלין שהחליף את החמצן. כבמשך כחצי שעה הצטלמנו ליד השלט בכל ההרכבים האפשריים ועם כל השלטים והדגלים. לאחר מכן התחלנו את הירידה הארוכה בשביל הדרדרת.

מדדים בחזרה למטה

בשארית כוחותינו דידינו למחנה מילניום (High Camp) בגובה 3,800 מ', שאליו הגענו בערך ב-15:00, אחרי כ- 15 שעות הליכה. אחרי מרק מהביל חזרתי לאוהל לשינה עד לארוחת הערב, שהייתה טעימה, חברותית עם החלפת חוויות מהיום הארוך ביותר. הלילה עבר בשינה עמוקה נטולת חלומות.

השכם בבוקר התחלנו בירידה ביער גשם יפהפה, תוך התפעלות מפלאי הטבע הקטנים – השקט, ציוצי הציפורים, קולות הקופים. מבט אחרון לעבר פסגת הקילימנג'רו דרך חלון צמחייה, וכמעט בלי להרגיש הופיע שער מווקה, מוקדם מהצפוי לפי מד הגובה של ה-GPS. אחרי צילום פרידה עם הסבלים והמדריכים עלינו על המיניבוס למלון.

עברנו בעיירה מושי שלרגלי הקילימנג'רו, ואז הגענו למלוננו המוכר, בו מקלחת אמיתית עם

סבון ושמפו ובגדים נקיים – התענוגות הקטנים של החיים. אחרי כן ארוחת ערב שבת עם קידוש. תהלוכת צוות המלון המזמר כיבדה את יום ההולדת שלי. סופסוף, אחרי שבוע שינה באוהל בקור מקפיא, השינה על מיטה אמיתית נותנת תחושה מפנקת ונהדרת.

הבוקר של היום האחרון, הוקדש לסיור בסביבת ארושה. בתוכנית: מוזיאון משולב בחנות אמנות, ומזכרות בשוק המקומי. את הזמן עד לטיסה העברנו בחנויות המזכרות ובמשחק וויסט. כך גם את חניית הביניים באדיס. נפרדנו בחיבוקים במסוע המזוודות בנתב"ג. היה טיול בלתי נשכח וקבוצה נהדרת.