כשיש לי אהבה, פתאום אנשים מחבבים אותי
אנשים שפעם בקושי רצו לבלות במחיצתי, מבקשים עכשיו את קירבתי ללא הפסקה. אני מקרינה עכשיו משהו שמגרה להתקרב. אנשים רוצים להיות ליד השמחה הזאת
עצמנו הדפוק מאויים ומבוהל עד עמקי נשמתו כשבאה הזוגיות המחממת הזאת ושוטפת אותו בזרקורים מאירים שמתכוונים עכשיו ללוות ולהישאר. אולי אפילו עד סוף החיים.
ההיגיון המעוות שלנו מכתיב שלא משנה כמה אנחנו דפוקים וכמה אנחנו יודעים שאנחנו דפוקים, לא ניתן לסיכוי של משהו טוב לקחת לנו את זה. הרווחנו את השריטות שלנו ביושר במשך שנים. טיפחנו אותן בבית הספר הפדגוגי לדפוקים מתחילים והמשכנו משם בהתמדה.
לבייב ולי יש עכשיו זוגיות מהסרטים. כל הכבוד ולנו וכיף לנו שהגענו עד הלום. שישה חודשים או חצי שנה. איך שיותר כיף להגיד את זה, מאיפה שלא מסתכלים על זה, מדובר בנס.
הרוח שאחראית על הבראת הפצעים בעולם הביאה לנו את האושר הזה. הדעת שלנו התעקשה לשמור על הפרעת האישיות המקובעת שלה ולשתות עוד קצת אלכוהול כדי להיאחז בבית הכלא הזה של ההוראות הלא הגיוניות המשוגרות בדרך קבע ממוחנו אל ליבנו, על פיהן אסור לנו להיות מאושרים. לא באמת. שהאושר טמון בקשקושים חיצוניים כמו מותגי אופנה או משחת שיניים מומלצת בהחלט או לישון חצאי ימים. לא לתת כלום. לא לזוז הלאה. להיתקע במקום.
אתם מבינים על מה אני מדברת? אני מדברת על זה שבן אדם הוא בן אדם יחיד. ואז פתאום יש לו זוגיות, ועכשיו הוא צריך להפוך את כל העולם שלו ולהתחיל לחשוב בשניים במקום באחד. למה? הפרס הגדול לא נראה כל כך מבטיח. קשה לנשום עם הידיעה המפחידה הזאת, אז אנחנו יוצאים לקרבות על מי הזיז את הגבינה שלנו מהשיש, במקום להתרכז בדבר העצום הגדול והמהמם הזה. שיש לנו אהבה.
העולם פתאום מואיל בטובו להאיר לנו פנים
והעולם מה? העולם נראה פתאום כאילו הוא מוכן להואיל בטובו להאיר לנו פנים ולקבל אותנו. אנשים שפעם בקושי רצו לבלות במחיצתי, מבקשים עכשיו את קרבתי ללא הפסקה. אני מקרינה עכשיו משהו שמגרה להתקרב.
גם קודם הקרנתי, אבל עכשיו אין לי קולות בראש שחוסמים לי את החיים. עכשיו אני פותחת את כל החלונות בבית ומכניסה את השמש פנימה. אנשים רוצים להיות ליד השמחה הזאת. קודם, כשהייתי לבד, לא הייתי כל כך אטרקטיבית ליד שולחן השבת של משפחות עם ילדים מתרוצצים וזוגות עם חדר שינה מעוצב אך שומם. הפחידו אותם המבטים העצובים שלי. ובצדק הפחידו אותם. הם יכלו לשמוע את הקולות בראש שלי יותר טוב ממני.
אם אני לא ראויה לדבר העצום הזה, שיהיה לידי מישהו שיאהב אותי, למה להם להסתבך עם הקירבה שלי. לכו תדעו, אולי זה מדבק, הבדידות.
הלו! אני רוצה לצעוק אליהם, איפה הייתם כל השנים?
היום, כשיש גבר כל כך מהמם שנראה שיכור כרוני מהאהבה שלי, אנשים רוצים להתקרב. הם רוצים גם. פתאום אני מוזמנת לארוחת שישי ולקפה. פתאום החיים הם לונה פארק של חברים שרוצים וצריכים את קירבתי.
הלו! אני רוצה לצעוק אליהם, איפה הייתם כל השנים? הסתובבתי לידכם כל הזמן הזה עם האף האדום מבכי שלי, אבל הייתי בדיוק אותו דבר. תמיד היו לי עבודות מהממות ובמשך ערבים שלמים ראיתי את התוכניות הכי נכונות בטלויזיה על מאמנים בשני שקל לשיפור המשפחה והאהבה והזוגיות והחארטה הזאת שאנשים צריכים ללמוד ממי שיש לו תואר מאוניברסיטת השום-דבר, כי לבד מאיפה להם לדעת.
עכשיו כשכל כך טוב לנו, לבייב ולי, אנחנו מחפשים איפה אפשר לדפוק את זה. הקבעונות הטבעיים שלנו לא הלכו לשום מקום והם מחפשים, ובצדק, את הזכות שלהם להשמיע את קולם. אני אומרת להם כל בוקר וכל ערב תודה רבה ושולחת אותם לצאת מהפריים שלי. שיילכו לחפש את מי להפחיד.
מסתכלת בבדיחות הדעת על הסביבה שלי שחייבת ש"תקפצו לבקר בשבת". האישור שלהם אמור לתת תוקף וחותמת כשירות לאהבה המהממת שלי. בעולם שבו אני-בסדר-אתה-בסדר, אני חייבת להתחשב בדעת הסביבה שלי. אחרת מה יהיה איתי.
אנשים מחפשים דפוסים וקבעונות. שבלונות
מצחיקים אותי עם הנקודות הצודקות שלהם. אני בדיוק מי שהייתי כל החיים, רק קצת יותר מחייכת. זה הכל. יש מישהו שאומר לי שהוא אוהב אותי. לא מספיק פעמים לטעמי, אבל בכל זאת. הוא כאן והוא אוהב והוא לא הולך לשום מקום, אפילו ואולי למרות מה שאני.
אנשים מחפשים דפוסים וקבעונות. שבלונות. שטאנצים. לבד זה רע, ביחד זה טוב. אני באה עם בייב לארוחת השבת שלהם ומתפקעת מצחוק.
באמא שלי.
לפנייה לכתב/ת 
