בלילות לא הבין איך נתן לה ללכת, איך לא נלחם
אילו רק יכול היה לחזור לאותו הרגע, אילו רק היה יכול להתחיל את הכל מהתחלה, בוודאי שהיה עושה הכל אחרת. אבל עכשיו, כשהיא רחוקה, כל מה שנותר לו זו התמונה שלה ישנה על הכרית הלבנה עם כתם הרוק הענקי והזרוע שלו שנרדמה. תמונה פשוטה
אלה לא היו מחשבות מיוחדות כאלה, כמו שרואים בסרטים כשהם יושבים ביחד ומביטים בשקיעה, או כשהיא יוצאת מהים בריצה ונבלעת הישר בתוך החיבוק שלו. בלילה היו עוטפות אותו מחשבות פשוטות, בדיוק כמוהו. הוא חשב עליה בטרנינג ורוד ובחולצת טריקו כחולה שנתן לה פעם במתנה מתקופת הצבא שלו. ככה הוא חשב עליה, מחשבה פשוטה. מעין תמונה שלה ישנה על המיטה מולו, כשהראש שלה שקוע עמוק בכרית הלבנה עם הפה פעור, נושמת בכבדות ומשאירה עיגול ענקי של רוק על הכר. הוא חשב עליה שוכבת על זרוע ימין שלו עד שהתחיל להרגיש עקצוצים קלים, אבל זה לא הזיז לו. היה לו טוב להרגיש את הגוף החם שלה על הזרוע שלו. וזה המשיך להרגיש לו טוב גם כשכבר בכלל לא הרגיש את הזרוע. זו התמונה שהיתה לו בראש כשהיה שוכב לבד במיטה.
ואז הוא היה חושב על עצמו ועל מה שהרגיש ברגע כשהביט בה. הוא זכר את החום הנעים שהתפשט בגופו ואת החיבה שחש כלפיה. מעין חיבה טבעית כזו, אם יש דבר כזה בכלל. כאילו שזה היה המקום הכי נכון שלה, שם לידו.
בלילות הוא לא הבין איך נתן לה ללכת. איך לא נלחם עליה ועשה את כל מה שרק ניתן כדי שתישאר. איך לא ניסה להסביר לה שהוא יכול להשתנות, שהוא יכול לעבוד על עצמו. איך לא הסביר לה שזו רק תקופה לחוצה בעבודה ושהמכירות ממש על הפנים כי היום כבר אף אחד לא קונה אופניים בחנות, רק באינטרנט.
אילו רק יכול היה לחזור לאותו הרגע, אילו רק היה יכול להתחיל את הכל מהתחלה, בוודאי שהיה עושה הכל אחרת. אבל עכשיו, כשהיא רחוקה, כל מה שנותר לו זו התמונה הפשוטה שלה ישנה על הכרית הלבנה עם כתם הרוק הענקי והזרוע שלו שנרדמה.
הוא בכה. כמעט בכל לילה הוא בכה
הוא היה רוצה להביט בה שוב בעיניה, אפילו רק לרגע. להביט בה בדממה. אבל במקום זה הוא שכב לו במיטה ולא הצליח לשחרר את המחשבות שלו ממנה, ואז הוא בכה. כמעט בכל לילה הוא בכה. אבל זה לא היה בכי של חרטה, כי אין לו על מה להתחרט, אחרי הכל זו היא שהחליטה ללכת. אז למה בכל זאת הוא בכה? סתם כי זה חרא. זה חרא שאתה אוהב מישהי והיא מחליטה ללכת, זה חרא כשאתה לא מצליח להבין למה היא החליטה ללכת, וזה עוד יותר חרא כשאתה לא מצליח להבין אך זה שלא הצלחת לגרום לה להישאר.
ליובל היה חבר, קראו לו שימי. אני לא מכיר הרבה שימים, אבל כל השימים שאני כן מכיר נראים אותו הדבר - והם די מעצבנים. וגם החבר הזה של יובל, השימי הזה, נראה בדיוק כמו כל השימים האלה שאני מכיר, והוא היה די מעצבן. כשיובל נפרד ממנה שימי אמר לו שהוא צריך ללכת לזונה. יובל בכלל לא רצה ללכת לזונה, הוא לא הבין איך זה שהוא ילך לזונה יעזור לו להתגבר עליה. אבל שימי הסביר לו ששלושת הדברים שעוברים לגבר המצוי בראש כשהוא נפרד מהחברה שלו הם את מי הוא יכול לזיין עכשיו, איזה סיפור הוא יספר לחברים המשותפים שלהם על הפרידה, ואיך הוא נוקם בחברה שלו על זה שהחליטה ללכת.
שימי ניסה לשכנע את יובל שהוא צריך ללכת לזונה
אף לא אחד מהדברים האלה עבר בראש של יובל כשהיא החליטה ללכת. וגם זה לא בדיוק מדויק. רננה, השכנה מהקומה הראשונה שחזרה בשאלה עם הציצי הענק, עברה לו בראש, אבל זה היה בדיוק לרגע, ורק בגלל ששימי העלה את העניין הזה שעכשיו הוא יכול לזיין את כל מי שהוא רק רוצה. אבל הרננה הזאת נעלמה בדיוק באותה המהירות שעלתה.
יובל לא הצליח לחשוב על שום דבר חוץ מההיא שעזבה אותו וכמה שהוא אוהב אותה. וכמה ששימי ניסה לשכנע את יובל שהוא צריך ללכת לזונה, זה לא עזר לו, אז בסוף שימי אמר לו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל אם הוא מתחרט הוא יכול להתקשר אליו והוא יבוא לאסוף אותו.
אומרים שכל גבר הוא ילד בליבו. ולפעמים הלב הזה עיוור או סתם דואה באוויר כמו ציפור על גלים דמיוניים. והזכרונות, הם מתנפצים מולנו כמו הגשם הראשון על חלון הרכב, תמיד בהפתעה, תמיד כשאנחנו לא מוכנים. אז אחרי חודשים כאלה יובל החליט לעלות על הטיסה הראשונה ולעזוב את הארץ. כשהחליט לנסוע, היא היתה הדבר האחרון שהוא רצה לחשוב עליו. הוא העדיף להשאיר את הכל מאחוריו, גם את הדברים שרצה לזכור העדיף לשכוח, כי הוא ידע שבכל טוב יש גם רע, וגם להיפך. ובכל פעם שהוא נזכר בדברים טובים, מיד עלו גם הדברים הפחות טובים.
זו היתה תחילתו של החורף שהגיע גם לתל אביב, ויובל ידע שבחורף, במיוחד בארץ במיוחד בתל אביב, אף אחד לא קונה אופניים. אז הוא תלה שלט קטן על דלת החנות "יצאתי לחפש חיים, תיכף אשוב" ותפס טיסה ראשונה להודו בתקווה לחזור אחרי חודש-חודשיים לחיים חדשים.
הוא רק הרגיש שהוא רוצה רגע לנשום. להירגע
פעם אמר ליובל אחד הלקוחות הקבועים מהחנות שלבני האדם יש הרגל מוזר לרוץ מהר יותר דווקא כשהם מאבדים את הדרך. אבל יובל לא הרגיש שהוא איבד את הדרך. הוא גם לא הרגיש שהוא רץ מהר יותר. הוא רק הרגיש שהוא רוצה רגע לנשום. להירגע. ושגם אם הוא רוצה לברוח מעצמו. אין שום דבר רע בזה, לברוח מעצמך.
שבועיים אחרי שיובל נחת בדלהי הוא כבר ישב באחת מסוכנות הנסיעות כדי לחפש כרטיס חזרה לארץ. לא הסתדר לו כל ההודו הזו. הרחובות היו מלאים בזבל, ובכל פינה הוא ראה איזה הודי שוכב ליד פרה קדושה. הכל היה צפוף וחם ודביק, המכוניות נסעו כמו משוגעות, וכולם רק ניסו לראות אך הם יכולים להוציא ממנו עוד דולר. גם כן מקום קדוש, חשב לעצמו. אבל אולי נורא יותר מכל זה, גם בהודו, גם בגסט האוס הכי רחוק, גם באמצע ההרים, גם במרחק של אלף קילומטרים מתל אביב, יובל לא הצליח להוציא מהראש את התמונה שלה. ואחרי שבמשך שני לילות רצופים עברו ליובל מחשבות סופניות בראש, הוא החליט שזה הזמן לקנות כרטיס ולעלות על המטוס בחזרה.
כשיובל נחת בארץ שימי בא לאסוף אותו. וכמה ששימי ניסה להסביר ליובל שאין לזה שום קשר אליו, יובל לא הצליח האמין לו. שימי אמר שהכל התחיל ממש במקרה אחרי שיובל עזב להודו, שהם נפגשו בטעות בנווה צדק, ושימי בכלל התכוון לדבר עליו, על יובל. אבל יובל ידע שהוא משקר.
שימי אמר שגם היא ממש תשמח אם הוא יגיע לחתונה
לשימי היתה כיפה ושרשר גדול כזה על הצוואר שעליו היה כתוב "חי" באותיות של קידוש לבנה. הוא תמיד היה מפצח גרעינים, גם בכיפור, והיה הולך לבית הכנסת בשבת. היו לו נעלי ריבוק לבנות שתמיד נראו כאילו עכשיו הוציאו אותן מהקופסה, והוא היה שומע מוזיקה מזרחית בקולי קולות. ולמרות ששימי נסע כל הדרך מירושלים כדי לתת ליובל את ההזמנה, יובל לא הסכים להגיע. שימי אמר לו שהיא יושבת באוטו למטה, מחכה, אם הוא רוצה להגיד לה שלום. שימי אמר שגם היא ממש תשמח אם הוא יגיע לחתונה ושכל החבר'ה יהיו שם ויהיה ממש שמח. אבל יובל אמר שהוא מוותר.
שימי אבד את הסבלנות ואמר לו שהוא סתם מתנהג כמו ילד קטן, אבל אם הוא מתחרט הוא יכול להתקשר אליו והוא יבוא לאסוף אותו. אחרי חצי שעה יובל התקשר לשימי ואמר לו שהוא שינה את דעתו. כששימי פתח את דלת הרכב בחיוך שמח, יובל אמר לו שעכשיו הוא מסכים ללכת לזונה.
כשאני הכרתי את יובל הוא כבר יצא עם שרון שלוש שנים בערך, וברקע היו דיבורים על חתונה. ולמרות שבכל פעם שיובל היה מספר את הסיפור על שימי והזונה היה נמתח על פניי חצי חיוך, אני מאמין שמידי פעם, כשהיה לבד במיטה, או אפילו עם שרון, עדיין היה רואה תמונה פשוטה שלה.
- התמודדות עם פרידה
ועם אהבה נכזבת
לפנייה לכתב/ת 
