פני הדור כפני הכלב

"מחיר הגדולה היא אחריות", טען וינסטון צ'רצ'יל. טענה זו נדמית לנו כמובנית מאליה ובו בזמן כחזון אחרית הימים. מ"ראשונטורס" דרך "ביבי-טורס" ועד "סטס טורס" והתהייה גוברת. אם אין אחריות איפה בדיוק הגדולה?

אוי לו לדור שמנהיגיו הם מונהגים ואינם מהווים דוגמא ומופת. למציאות שכזו נידרדרנו ועל כך יש לבכות. בדמעות אמיתיות ולא בדמעות תנין מאחר והשלכות מצב זה ארוכות טווח ומסכנות את שלמותה ויציבותה של החברה. חברה לא מוסרית - מלמדת ההיסטוריה - סיכויי הישרדות מצטמצמים.

אין נפקא מינה אם עסקינן בימין בשמאל, במגזר החרדי, הערבי או החילוני. חוצת גבולות פוליטיים היא התפישה כי הכל מותר. לאורך השנים למדים אנו כי אלו שבאופן ישיר או עקיף נבחרו על ידנו להיות בעמדות הנהגה, אינם מהווים סמל ומודל אליו יכולים אנו לשאת עינינו. אידיאל של אחריות ציבורית כבר פרק זמן ארוך אינו חלק מהשיח הציבורי בישראל. למה אנו מצפים? האם חלילה מצפים אנו כי הנושאים בעמדות בכירות יאמרו "טעינו, חטאנו"? האם תקוות יש לנו כי נהיה אי פעם בבחינת מודה ועוזב ירוחם? אנו לא מגיעים לנקודה בה נבחרנו ובכירנו מודים, אז מתי - אם בכלל - נוכל לרחם?

מנהיגות דורשת אחריות מהותית. שררה אין משמעותה נהנתנות. כוונתה להיות ראש וראשון ומוביל. התוויות דרך כרוכות במסירות ונכונות לשלם מחיר אישי עבור הובלת הציבור. למי אנו מתייחסים כמנהיגים? לאלו אשר הקריבו מעצמם למען טובת הכלל. משה רבנו, דוד בן-גוריון, מנחם בגין, הרב קוק ועוד ועוד. ללא קשר לזהות כזו או אחרת. רק מעצם היותם דמויות להערכה על הוויתורים שעשו למען הכלל.

הקרבה אין עניינה ויתור על ביקור ממלכתי בתמורה לארוחת גורמה. שליחות ציבורית אינה חייבת להיות כרוכה בטיפולי ספא וטיסות במטוסי סילון פרטיים. הנהגה אינה מכוונת לריצה קדימה, כדי לתפוס את המקום הטוב ביותר באולם ההופעות או הקונצרטים. התנהגות מסוג זה יכולה להיות לגיטימית אם מדובר בהמון - ודאי לא כאשר זה נוגע לאלו האמורים להיות דוגמה ומופת. התבהמות והתקרנפות תהיה מנת חלקה של החברה הישראלית אם לא יהיו מנהיגים המעניקים דוגמה. וכאלו אינם בנמצא כבר פרק זמן ארוך.

לאורך השנים האחרונות - למעשה משנות ה-70 - לא ניתן לדבר על מנהיגות. אופורטוניזם, הדוניזם ורדיפת תענוגות הפכו לסמל המוביל להתנהלות של נבחרי ובכירי הציבור. "שליחות" כבר אינה קיימת בפועל. היא מהווה סיסמה ריקה מתוכן במסע בחירות או בכותרות בתקשורת. ננהג באחריות ציין ואם נעשה בה שימוש זה רק לצרכים מפלגתיים-פוליטיים או בשם תפישות אידיאולוגיות כאלו או אחרות.

הכלב ההולך לפני בעליו נדמה לכאורה כמי שמוביל אותו. למעשה, הכלב תמיד מסתכל אחורה, כדי לראות לאן בעליו הולך. הנהגה אמיתית אינה מסתכלת אחורה כדי להתאים עצמה למנהגי ולדרכי הדור. היא זו המובילה לעבר האידיאל ואחריה יילכו השאר. באין כך הדבר, מה יש להתפלא כי פני הדור כפני הכלב.

ד"ר אסף מצקין, סגן ראש המגמה למנהל ומדיניות ציבורית, המכללה האקדמית בית ברל