פיטורים ומוות - הקשר הלשוני בין עבודה לחיים
הלך בדרך כל ארץ, נאסף אל אבותיו וכמובן... נפטר – המוות הוא דבר מפחיד ולכן משתדלים לדבר עליו בלשון נקייה ומכובדת. בדיוק כמו עם פיטורים, שהוכנסו למכבסת הלשון ויצאו בתור קיצוצים, התייעלות ובין עבודות. מסע מדכדך אל השורש פ-ט-ר
לשורש השמי פ-ט-ר משמעויות רבות שכולן קשורות לפתיחה, ומכאן גם להפרדה, ליציאה ולשחרור. בחלק מהשפות – למשל ערבית ואתיופית – גם "ליצור". בפיטורין מוציאים את המפוטר ממעגל העבודה, או לפחות מהחברה שבה הוא עובד. פטור הוא שחרור מחובה מסוימת. בשני המקרים "פותחים" קבוצה סגורה, ומוציאים ממנה מישהו. מי שמתפטר מוציא את עצמו מהקבוצה. הפועל "הפטיר" בימינו משמש לשחרור מילים, בדרך כלל באופן לא מחייב. פֶּטֶר רֶחֶם הוא המונח ביהדות לבן זכר בכור מהריון ראשון, זה שבעצם פותח את הרחם ויוצא ראשון.
לפועל "להיפטר מ-" היו שתי משמעויות בעבר. אחת נשארה גם כיום – להשתחרר, לקבל פטור, למשל "איך אני נפטרת מהווירוס הזה?". השנייה הייתה פשוט להיפרד. למשל במדרש משלי מסופר על רבי עקיבא ותלמידו רבי יהושע הגרסי: "מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, ורבי יהושע הגרסי תלמידו היה משמשו, ערב יום טוב נפטר ממנו והלך לביתו".
הפועל "מת" נדיר עד מאוד במודעות אבל. "נפטר" קיים יותר, אבל עדיין נדיר (בדרך כלל אם מישהו נפטר בשיבה טובה"). לרוב משתמשים בלשון נקייה כמו "איננו" הנייטרלי, או "נפלה עטרת ראשנו", המציין בדרך כלל ראש משפחה או את זקן השבט.
הסיבה היא שהמוות תמיד הפחיד את בני האדם, וכמו כל דבר מפחיד, גס או לא יאה, משתדלים לא לדבר עליו ישירות אלא להשתמש בלשון נקייה, בביטויים כמו "נפטר מן העולם", שהתקצר ל"נפטר".
לשון נקייה
ביטויים רבים שהתחילו בתור לשון-נקייה, הפכו בעצמם למילה גסה או מפחידה. כך קרה, למשל, עם המילה "זנב" (מיידיש שוואנץ) שהפכה לשם גס לאיבר הזכרות ולכן השתמשו באות הראשונה שלה בלבד, אבל היום גם היא נחשבת גסה. יש תיאוריה שאומרת שהמקור היה זרג, שיכול אותיות של "גזר", וגם כאן יש תהליך שקרה שלוש פעמים – לשון נקייה הפכה לגסה והיה צריך להמציא לה לשון נקייה אחרת.היום גם "נפטר" מתקשר אצלנו יותר מדי למוות, ולכן מופיעים כל הזמן ביטויים חדשים, עד שגם הם יפסיקו להיות לשון נקייה. השימוש בלשון נקייה לביטויי מוות התחיל כבר בתורה, שם התיאור הוא ארצי למדיי: אמנם הפועל הנפוץ יותר הוא למות, אבל קיימת גם הלשון הנקייה "נאסף אל עמיו", ומאוחר יותר (החל מספר שופטים) "נאסף אל אבותיו".
הלשון הנקייה הזו מקורה במנהגי הקבורה הקדומים: מערות הקבורה היו משפחתיות. את הגוויות החדשות היו שמים בכוכים, ואחרי שנשארו רק עצמות, היו אוספים אותן אל הערימה שבאמצע המערה. לאברהם נאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". החלפת מושג בשם של דבר שקשור אליו ישירות – בדרך כלל חלק מאותו תהליך או מכלול – נקרא מטונימיה.
דוגמות נוספות למטונימיה הן "יורדי בור" ו"יורדי עפר" המקראיים, "נשם את נשימותיו האחרונות" החדש יותר, וכמובן "ברגעיו האחרונים". לביטוי האנגלי kick the bucket – יש שלושה הסברים מתחרים, כולם מטונימיים: ההסבר הנפוץ הוא שמדובר בשיטת התאבדות שבה עומדים על דלי עם חבל על הצוואר, ובועטים בדלי כדי להיתלות.
יציאה מהעולם
הסבר נוסף הוא ש-bucket אינו דלי, אלא קורה שעליה היו תולים חזירים לפני השחיטה, והכוונה כאן היא לפרפוריהם האחרונים. הסבר אחר קשור למנהג הקתולי להניח דלי עם מים קדושים לרגלי הנפטר, והקרובים עוברים לידו ומתיזים עליו מים מהדלי.ביטויים רבים למוות מציינים את היציאה מעולם החיים: "בר מינן" בארמית משמעותו "מחוצה לנו". "שָבַק" – ביטוי ששימש במקור למוות והיום משתמשים בו יותר למכשירים – הוא קיצור של "שבק חיים". הפועל הארמי "שבק" משמעותו "עזב, נטש". ביטויים אחרים קשורים לכניסה לעולם הבא:
ראשי התיבות נלב"ע – כלומר נלקח לבית עולמו, או נפטר לבית עולמו, השיב את נשמתו לבורא, התבקש לישיבה של מעלה, הלך לפגוש את בוראו, עבר לעולם שכולו טוב. השימוש בפועל "לעבור" נפוץ מאוד בשפות אחרות, למשל באנגלית pass away ובאמריקנית-רוחנית גם פשוט pass.
יש גם ביטוי לשון-נקייה המציגים את המוות כמשהו טבעי ובלתי נמנע, אבל עדיין – לא מדברים עליו ישירות: "ללכת בדרך כל הארץ", התנ"כי, "ללכת בדרך כל בשר" המקובל יותר היום, וכן "הגיע יומו", "בא יומו" או "באה שעתו".
דרכים נוספות להשתמש בלשון נקייה כוללות מטאפורות – כלומר שימוש בדימויים מתחום שונה, בלי להצהיר שזהו דימוי. דוגמות לביטויים כאלה הם "כבה נרו", ובסלנג עכשווי "החזיר ציוד". המוות הוא אכן הדבר המפחיד ביותר עבור רוב בני התמותה, אבל גם פיטורין ואבטלה מפחידים אותנו, ולכן כאן משתמשים בלשון נקייה, בדרך כלל מטונימית, כמו "התייעלות", "קיצוצים", "דורשי עבודה", "בלתי מועסקים" ו"בין עבודות".
מכיוון שלשורש פ-ט-ר יש גם משמעויות של סוף וגם של התחלה, אפשר לראות את הפיטורין כסוף, אבל אפשר גם לתפוס אותם כשחרור מהמעסיק הנוכחי ויציאה לדרך חדשה.
תודה לקוראת אתי איזנרייך על הרעיון ועל הקישור לכלכלה.
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ויזמת מיזם המרצים מר צים וחבורתו.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
