כשאנשים קטנים עושים צל ענק
קובי אוז לקח ציטטה מ"צל ההר הלבן" של המשוררת זלדה ואנס אותה לשיר חתונה מצועצע. למרות כל ההתלהמות, עמוס עוז ממשיך לחלום. וגלית לוי הורידה את ההורות לשפל חדש ב"בקרוב אהבה". סיכום השבוע
השבוע נולד לקובי אוז דיסק חדש – "מזמורים נוספים" שמו, כמי שמחוברת למוסיקה ולמלים שלו מזה שנים רבות בחיבור של אהבה מחויכת, חיכיתי לדיסק הזה: הקודם של אוז היה בעיני מופת של חיבור בין מוסיקה יהודית למוסיקה מזרחית, טקסטים עתיקים וחדשים ואור נגוהות שפוך על מלים-שלפעם שמצעיד אותן הישר אל לב השיח החברתי בישראל, כמו ב"שוועת עניים" המופלא. אלא שבדיסק החדש קורה משהו לא טוב ולא יפה.
ל"ברכת כלולות" מתוך הדיסק תוכלו להאזין כאן, ויתכן שבשמיעה ראשונה לא תכירו את "צל ההר הלבן", שירה של זלדה שרוטש, עוות ושונה לבלי הכר ביצירה של אוז. למה זה קרה? ההסבר מצוי בביקור של אוז אצל המוסכניק שלו, שם נחשף לציטטה (מעוותת וחסרה) מתוך השיר שקישטה הזמנה לחתונה. הוא התאהב במלים וחשב שצריך להלחין אותן ואכן כך עשה לכבוד כלולותיו שלו, ועד כאן הכל איכשהו בסדר, במונחים של זכויות יוצרים.
אוז. אכזבת, הפעם (צילום: אביב חופי)
זכותו של יוצר על יצירתו מתחלקת לשניים: זכות של קנין ברכוש פרי עטו, ומה שמוגדר כ"זכות מוסרית" לשימוש ביצירה לצרכים מסחריים בלי לעוות אותה, בלי לשנות את משמעותה ובלי להתעלל בה סתם כך מפני שלמישהו מתחשק. גם אם במונחי החוק היבשים אוז פעל כשורה בעצת עורכי דינו, גם אם ניתנה לו הרשות לעשות כך ב"צל ההר הלבן", עדיין יש ב"ברכת כלולות" שלו התעללות בשיר יפהפה.
זהו שיר מלא חרדה קיומית, שרק חלקו מתייחס לברכת כלולות, שיש בו שדים ורוחות בצד התפילה, שיש בו אי ודאות גדולה בצד התקווה. את השדים החליף אוז בפניה ישירה לקדוש ברוך הוא. את אי הוודאות חתך לגמרי. שיר שיופיו מצוי במורכבות הפך לעוגת חתונה עם המון קצפת, וגם הטוב שבמלחינים והמצחיק שבין התמלילנים לא יכול להתהדר בתוצאה.
אני בטוחה שאוז עצמו לא היה נהנה משיר שמישהו הלחין למלים מעוותות משלו, ואולי אפילו היה כועס מאד. זלדה כבר לא יכולה לכעוס. מזמן, מזמן עמדה בתחנה האחרונה של חייה, אבל זכותה המוסרית ביצירתה נשמרת גם שנים רבות לאחר מותה, עד שבאים ומקלקלים לה כך.
ההבדל בין עוז לאוז
סופרים מוכרחים להאמין שלמלים יש כוח לשנות את מציאות חיינו, אחרת באמת אין הצדקה לעיסוק המשונה שלהם. עמוס עוז מאמין בכל לב, ומתוך אמונתו זו שלח למרואן ברגותי את "סיפור על אהבה וחושך" בתרגום לערבית. הוא הוסיף הקדשה, כמקובל כשסופר מעניק ספר פרי עטו למישהו, ובה מובעת תקווה שברגותי יבין משהו, ואולי אפילו "אותנו", מתוך הקריאה.
ההתלהמות - צפויה ומשעממת, מייאשת וטפשית - לא איחרה לבוא. עוז אינו טירון פוליטי והוא יכול היה לשער שהיא אכן תבוא, ושעדיין אי אפשר לעשות מעשה כמו שלו מבלי לחטוף ריקושטים - ובכל זאת, זה מעשה ראוי. ברגותי הורשע במעשי רצח ונגזרו עליו כמה מאסרי עולם, חופפים או מצטברים, זה לא באמת חשוב. אפילו אחרון המתלהמים יודע שיום יבוא והוא ייצא מן הכלא ויהיה שותף להנהגה פלסטינית, שנרצה או לא נרצה, נהיה אנוסים להידבר עימה על שארית חיינו ושארית חייהם במקום הזה.
עוז. יש לו אומץ לחלום
השאלה היחידה הרלוונטית כאן היא מה תפקידו של הסופר ואיש הרוח עד שיגיעו הזמנים האלה: האם הוא מחויב מתוקף מצפונו לקדם את ההבנה והסובלנות בין האויבים (מבלי להפר חוק), או שעליו לשבת בצד ולהמהם את העמדה הממשלתית הרשמית נכון לשעה זו, מבלי להכיר כלל בקיומו של עתיד.
מי שמתלהם, ודאי אינו רואה עתיד כזה. מי שמתלהם, ימשיך להתלהם מכל מעשה שיש בו ראייה רחבה ושקולה יותר של ההיסטוריה המקומית. מי שמתלהם לא יכול לשמוע את התקווה הקטנה, על סף ייאוש, של עוז עצמו: שפעם, בעתיד, ברגותי ואחרים יבינו. עדיין נותרו כאן אנשים שעבורם התקווה הזאת היא חמצן חייהם. עוז נמנה עם האנשים האלה. מי שמגנה אותו על עצם התקווה, דן את עצמו לייאוש שבו אין מקום למלים שמשנות מציאות.
מה מסתתר מתחת לשמלה?
הרשו לי לשתף אתכם במשהו שראיתי, בצער ובכאב, בפרק האחרון של "בקרוב אהבה". בין חמש הנשים המשוחחות עם אירי ריקין על המכשולים והמהמורות בדרך להגשמת החלום הרומנטי שלהן, יש גם אחת ששמה גלית לוי. עד כמה שהבנתי משגת, היא נחשבת למעצבת אופנה מוערכת בקרב חובבו נצנצים ושמלות חתונה של נסיכות. הגברת לוי מתלבטת באשר לזוגיות חדשה ומגורים שותפים עם האקס שלה והיא משתפת את הצופים במתרחש בנפשה, כמקובל בז'אנר.
עד כאן הכל בסדר: כולל האזכור לליין חדש של שמלות בת מצווה שאת השראתו קיבלה מבתה סער, הפרזנטורית החדשה של מפעלותיה. גם זה בסדר, כולל גרירתה של סער למסך כדוגמנית. בסדר במונחי טלוויזיה מסחרית, כמובן: רק הורים שמרנים שפרטיותם של ילדים חשובה להם מאד יביעו מורת רוח בנקודה הזאת.
לוי. הכל בשביל הפרסום (צילום: ענת מוסברג)
אבל גם הם צריכים להבין שהשתתפות ב"בקרוב אהבה" צפויה להגדיל את הכנסותיה של גברת לוי מן השמלות שהיא יוצרת, וכדי שתשתתף, ודאי התנתה עם ההפקה שיורשה לה לקדמן בדרך כלשהי, ובלבד שלא ממש נרגיש שמדובר בפרסומת. אז נניח שלא הרגשנו.
אלא שבהמשך חושפת גלית לוי את בתה לתמורות החדשות בחייה, וממש און קאמרה מודיעה לה שמעתה יהיה סידור חדש של החדרים כי האקס שב הביתה יחד עם בנותיו מיחסים אחרים, וסער תיאלץ לוותר על חדר המשחקים שלה (את לא צריכה אותו, את משחקת רק בפייסבוק, מודיעה לה האם המעשית), ובכלל – יהיו שינויים גדולים מאד.
המצלמה מחפשת את תגובתה הרגשית של סער למתרחש בהבעות פניה, אבל היא רק אומרת שלא אכפת לה. סער היא גיבורה גדולה בעיני, כמעט גיבורה טראגית. תארו לעצמכם שאתם שולטים ללא מצרים בחייו של אדם אחר,
שאמור לסור למשמעתכם ולהתנהג יפה. אין לו עצמאות כלכלית, הרכוש שצבר הוא פרי נדיבותכם, חייו רצופים אי-ודאות כתוצאה המחלטות שלכם.
עכשיו קחו את היצור האנושי הזה ותודיעו לו על שינוי מאסיבי בחייו, ותשתפו בהודעה את כל מאות אלפי הצופים שיזדמנו לפרק של "בקרוב אהבה". זה מה שעשתה גלית לוי לסער, זה מה שהורים עושים לילדיהם כשהם מציבים אותם בפני מצלמות, וזה הניצול הסמוי מן העין, המכאיב כל כך, של ילדים בטלויזיה מסחרית, יהיו כוונותיה הרומנטיות נאות ככל שיהיו.
זה מה שאני ראיתי. ייתכן שראיתם דברים אחרים לגמרי, ואולי בעצם היו שם רק שמלות בת מצווה מדליקות, אמא שמשתפת את ביתה בהחלטות שלה, והמון המון כנות ופתיחות ביחסי הורים וילדים.
לפנייה לכתב/ת 
