אחד באפריל: על תרמיות בארכיאולוגיה
לפעמים עובדים עלינו, ולא לרגל האחד באפריל. זה קורה לא מעט בתחום הארכיאולוגיה, שדה מחקרי שכל אחד היה שמח להטות לטובת האג'נדה הפרטית שלו – בין אם הוא מנסה לספק הוכחות ארכיאולוגיות למציאות התנכ"ית ובין אם לאמיתותה של האבולוציה
ברחבי העולם זכורות מספר פרשיות של זיוף ממצאים ארכיאולוגיים. רבים מהם נשתרשו במחקר וקבעו במידה רבה את האופן שבו ראו חוקרים את ההיסטוריה לאורך פרק זמן בלתי מבוטל, עד שהתגלה דבר זיופם.
- כל הכתבות והעדכונים באתר הפייסבוק של ynet
כך למשל, במשך שנים רבות האמינו פרהיסטוריונים כי שרידי האדם שנמצאו בתחילת המאה שעברה באתר פילטדאון שבססאקס, אנגליה, מהווים את החוליה החסרה בין האדם המודרני לבין ההומינידים הקדומים. השרידים הללו זכו לפרסום רב והשפיעו רבות על התפתחות הפרהיסטוריה, עד כדי כך שממצאים שלא תאמו ל"אדם מפילטדאון" הועמדו לעתים בספק.
רק בשנות החמישים נסתבר כי מדובר בזיוף המורכב מעצמות אדם מודרני ששולבו באלו של אורנגאוטן: העצמות נשברו באופנים מסוימים על-מנת להצניע מאפיינים מובהקים של השלד האנושי המודרני ועברו תהליכים כימיקאליים שיצרו אפקט "מיושן". גם הכלים שנמצאו לצד השרידים האנושיים התגלו כזיוף, שכן הסתבר שהם עובדו בכלי מתכת, מה שהיה בלתי אפשרי בתקופה כה קדומה.
החוליה החסרה או אורנגאוטן? (צילום: Shutterstock)
לשכתב את ההיסטוריה
גם בישראל לא חסרים סיפורים על תרמיות ארכיאולוגיות: שתיים מן השערוריות הגדולות ביותר בתחום זיוף העתיקות בישראל נקשרו בשמו של עודד גולן, שאף הועמד לדין לצד שותפיו על זיופן של מספר עתיקות, ומשפטו עומד להסתיים בימים אלה.
הראשונה מבין השערוריות קשורה לשבר אבן ועליו כתובת מונומנטאלית שצצה בשוק העתיקות בשנת 2001. הכתובת, המכונה "כתובת יהואש", היא כתובת עברית עתיקה המיוחסת לכאורה למלך יהואש, אחד ממלכי יהודה במאות ה-9 לפנה"ס וה-8 לפנה"ס, ומופיעה בה גרסא לסיפור "בדק הבית" בו מתואר גיוס ממון לחיזוק בית המקדש - סיפור המתועד במקרא בספר מלכים ב, י"ב, ה-י"ז.
מלך יהודה יהואש
"כתובת יהואש", שנתגלתה רק שנים ספורות לאחר גילוי כתובת "בית דוד" מתל דן – כתובת אותנטית מחפירה מתועדת המוכיחה כי שושלתו של דוד המלך נזכרה בישראל הקדומה גם כמאה שנה לאחר זמנה המשוער של מלכות דוד - התקבלה על-ידי רבים כעדות נוספת לאמת שבתיעוד המקראי, עד שוועדה מטעם רשות העתיקות קבעה כי היא איננה אותנטית.
קברו של ישו
שערורייה נוספת ומפורסמת יותר שנקשרה בשמו של גולן כללה גלוסקמה, או ארון קבורה להנחת עצמות המת, המכונה גלוסקמת "יעקב אחי ישו", לאור כתובת שלכאורה נמצאה עליה - "יעקב בר יוסף אחי דישוע".
סיפור הגלוסקמה יצר סערה של ממש בעולם הנוצרי: בסרט ובספר "קברו האבוד של ישו", שעליהם חתומים ג'ימס קמרון, במאי המוכר מסרטיו "הטיטאניק" ו"אוואטר", והקולנוען שמחה יעקבוביץ', יוצר ומנחה הסדרה "הארכיאולוג העירום", נטען כי מקורה של הגלוסקמה שנמצאה ברשותו של עודד גולן הוא לא פחות מאשר קבר משפחתו של ישו, שנמצא לכאורה בשכונת תלפיות מזרח, ירושלים.
במהרה התברר כי סיפור המעשה הוא תעלומה בלשית של ממש: הקבר המדובר הוא אכן קבר אמיתי, שנחפר בזמנו על-ידי עמוס קלונר, כיום פרופסור באוניברסיטת בר-אילן, ובקבר אכן נמצאו מספר גלוסקמות ועליהן שמות המזכירים את שמותיהם של ישו, משפחתו וחלק משליחיו כפי שהם מובאים בברית החדשה – "ישוע בר יוסף", "מריה", "יוסה", "מתי" ועוד.
אלא שלפני כשלושים שנה, במהלך העברת הממצאים מן הקבר למחסני רשות העתיקות, נעלמה אחת מן הגלוסקמות, ועליה כתובת לא ידועה. במשך עשרות שנים לא נודע דבר מקום המצאה, והנה, בשנת 2002 טען עודד גולן, אספן וסוחר עתיקות מוכר, כי הגלוסקמה האבודה נמצאת בידיו, ויתרה מזו - כי על הגלוסקמה חרותה הכתובת "יעקב בר יוסף אחי דישוע", המציגה שני קשרים משפחתיים לישו הנוצרי, שלפי הברית החדשה היה בנו של יוסף ואחי יעקב.
לטענתו, הכתובת סיפקה הוכחה ניצחת לכך שהקבר שנמצא בזמנו בירושלים אכן היה קבר משפחתו של ישו, להתרגשותם הגדולה של מאמיני העולם הנוצרי. לדברי ארכיאולוגים רבים, ביניהם החופר עצמו, השמות על הגלוסקמות הם לא יותר מאוסף מקרי של שמות הנפוצים לאותה תקופה, אך בעיני מאמינים רבים ברחבי העולם ריכוז השמות, כולם מוכרים כל כך מן הברית החדשה, הוא הרבה מעבר לצירוף מקרים סביר.
לטענת המשטרה ורשות העתיקות מדובר היה בזיוף, או לפחות בזיוף חלקי, שכן נראה כי ארון הקבורה עצמו הוא מקורי, כמו גם חלק מן הכתובת, והזיוף מתבטא רק בשתי מלים שנוספו לה, שבתרגום לעברית מודרנית קריאתן היא "אחי ישו".
אם כי ישנם חוקרים התומכים במקוריותן של "כתובת יהואש" וארון של אחיו של ישו, לטענתה של ועדה מטעם רשות העתיקות אשר בחנה את צורת הכתב ואת הרכבם החומרי של הממצאים, הן כתובת יהואש והן הגלוסקמה, הגם אם עשויות ביסודן להתבסס על ממצאים עתיקים, כמו לוח אבן או ארון קבורה מקורי, עברו לאחרונה "טיפול" שהשפיע במכוון על הכתוב בהן ומכאן שהאותנטיות שלהם מוטלת כולה בספק.
כיום, כתשע שנים לאחר המהומה התקשורתית שנוצרה, עומד משפטם של עודד גולן ושותפיו בפני הכרעה. החודש כתב על הנושא גדעון אבני, מנהל תחום חפירות וסקר ברשות העתיקות, בהזכירו כי הצורך הדתי במציאת אישוש ארכיאולוגי לעיקרי האמונה הוא שמבטיח כי חפצים דומים, אותנטיים יותר או פחות, ימשיכו לצוץ בשווקי העתיקות ברחבי העולם.
הזיוף הופך מסובך יותר
זיוף העתיקות בעידן זה של בדיקות מעבדה מיקרוסקופיות ושיטות תיארוך מתקדמות דורש הרבה מעבר לערבוב עצמות וצביעתן או לחריתה על אבן אקראית – הוא מחייב לא רק ידע מקצועי והכרות מעמיקה עם צורתם של ממצאים עתיקים ואופני הכתיבה, אוצר המלים והדקדוק של כתובות קדומות, אלא גם הבנה בהליכים הכימיקאלים העוברים על ממצאים לאורך השנים, ובעיקר באופני היווצרותה של פטינה, אותו מעטה חומר מינראלי המצטבר על חפצים ברבות הזמן ומביא לשינוי בצבע ובטקסטורה של פני החומר.
השינויים בפטינה הם שעשויים להסגיר את זמן ההטמנה של החפץ באופן אמין, וזאת בניגוד להשוואתו לכתובות ולממצאים מוכרים מחפירות מתועדות, שתמיד ישקפו רק את גוף הממצאים המוכר לחוקרים עד היום, ולכן לא יוכלו לבטל את החשש כי החפץ המדובר הוא אכן מקורי, אך טרם נמצאו לו מקבילות מתועדות.
זיוף העתיקות בישראל הוא כמובן בלתי חוקי בעליל, אך הוא ללא ספק מסתייע בכמה פרצות בחוק העתיקות הישראלי. בחוק נקבע כי כל ממצא שנוצר על-ידי בני-אדם עד 1700 לספירה (או ממצאים חדשים יותר שהוכרזו על-ידי המדינה כעתיקות) יחשבו לממצא ארכיאולוגי.
למרות שלפי החוק הישראלי אסור לחפור באתר ארכיאולוגי ללא רישיון מטעם רשות העתיקות, ולמרות שכל ממצא העולה בחפירה שייך מבחינה חוקית למדינת ישראל ולה בלבד, המדינה בכל זאת מחלקת רישיונות לגורמים פרטיים העוסקים במכירת עתיקות, רובן ככולן ממוצא בלתי ידוע, ובכך למעשה מעניקה חסות לשוד עתיקות ואף מעודדת את זיופן.
בשנת 2002 נוסף תיקון לחוק המגביל את רכישתן של עתיקות מן השטחים, לאור החשש כי מקורן בחפירות שוד. בכל זאת, רשות העתיקות עדיין נאלצת להתמודד עם זרם מתמיד של עתיקות ממוצא לא ידוע הנמכרות בשוק הפרטי.
ליאת נאה היא כותבת ותלמידת תואר שני בארכיאולוגיה מקראית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
