מי רוצה להיות דלומי?
פתיחת העונה התשיעית של כוכב נולד חסכה הגחכה של אנשים חסרי מודעות לאי-הכישרון (סליחה, הטאלנט) שלהם. בהמשך יגידו שהתוכנית מזיקה למוזיקה, מכיוון שהיא נוטעת בצעירים חלום על תהילת אינסטנט. אבל איך אפשר בלי ים של דמעות
"כל אחד רוצה להיות הרוני דלומי הבאה", קובעים אדוני הכוכבים הנולדים מפיו של צביקה הדר, למועמד נרגש בראשית העונה התשיעית. אבל גם אם דלומי לא מספיק מגוונת, מעניינת ומנוסה להתאים לשאיפותיו של "כל אחד" יש עוד אופציות, למשל - להיות כמו יהודית רביץ. או שלמה ארצי.
בכל מקרה, להסתדר בתבנית מוכרת וידועה וחביבה, רק לא להיות מה שהמועמדים הם באמת: שותפים לחלום, בודדים בכשרונם או בעליבותם, אינדיבידואלים שעוד רגע קט ייכנסו למכונה ויתנהגו בהתאם וישירו, יתרגשו וייאלצו לרגש בדיוק כמו שרוצים מהם. האודישנים הם הרגעים האחרונים של חירות היצירה שלהם.
האודשנים של העונה התשיעית,רגע אחרון של יצירה
כאילו שלא ניחשנו שיגדילו לנו גם מבלי שנבקש: יותר מועמדים, יותר אפקטים, יותר ריגוש דו-כיווני כשאפשר לראות את הורי המועמדים ובני ביתם רוחפים מפחד, שעה שהם מתבוננים ביקיריהם על הבמה, יותר שטיקים א-לה אלן דג'נרס כשהשופטים וצביקה הדר מגיעים בהפתעה לביתו של מתמודד שאפילו לא העז להירשם לאודישנים, ואח שלו תחמן לו את הזדמנות חייו.
חומר אנושי, בזול
יותר סיפורים-אנושיים-מזעזעים יהיו השנה, כי הללו הרי מגיעים בלי שום השקעה בציוד או ימי צילום מיותרים - היישר ממתמודדים ששופכים את הלב והנשמה על הבמה ולא יודעים שצריך להשאיר קצת להמשך, לימי התהילה והזוהר: אין דבר. הם עוד ילמדו. בינתיים רק שחר כרמי למדה בדרך הקשה שדמעותיה יכולות להפוך בקלות לזהב, או לפחות לברייק זהב.
כוכב נולד. הכישרון זה לא האישו, רק תביאו טישו
כי מה שמחפשים בכוכב נולד, יכולתם להבין מיאיר ניצני, איננו כישרון אלא טאלנט. כישרון הוא אותו מגע קסם שחווה אדם השומע לראשונה את קולו של אחר שר, ומשהו נפתח בליבו. טאלנט, אמר ניצני, זה לדעת איפה לשים את הכסף. איש מיוצרי כוכב נולד לדורותיו לא היה כה מפורש, בוטה ומלא כנות בהצהרת הכוונות שלו. ניצני גם יודע יפה איך למצוא אותם, ומכאן עולה חשש ליצירתה של עוד רוני דלומי שכזאת, שכן הרבה יותר בטוח לשים שם את הכסף ולא, נניח, בתופעות קצת יותר ייחודיות כמו דיאנה גולבי.
צוות השופטים המשודרג של העונה. צריך לדעת איפה לשים את הכסף
אם זכרוני אינו מטעה אותי, פתיחת העונה הזאת התאפיינה בוויתור על הגחכה של אנשים חסרי מודעות לאי-הכישרון (סליחה, הטאלנט) שלהם עצמם. היו כמה כאלה. תמיד יהיו, על תקן אתנחתא קומית, וכדאי שיהיו מעטים בלבד, שכן יש משהו לא נעים בגרירתם של מועמדים כאלה לאורך כמה תחנות מוקדמות עד להיכל השיפוט מבלי להסביר להם שעומדים לצחוק עליהם, כשאחרון המלהקים הזוטרים כבר יודע. זו לא אירוניה דרמטית בחסות המצלמה, זה פשוט ניצול. גם כשלא מרבים בו, קשה לראות כיצד עושים תרגיל כזה לילד בן 16 וחצי מבלי להתקומם.
אתמול היה טוב, אבל מה מחר?
רון ליבוביץ' לא יודע לשיר, ולא יודע שהוא לא יודע, אבל מי שהכניס אותו לחושך המאיים בו ישבו ניצני, מרגול, מירי מסיקה וצדי צרפתי ידע גם ידע מה הוא עושה כשהעלה אותו על הבמה: הנה קורבן, הנה פאדיחה, הנה מה שאנחנו אוהבים. כמו לראות את הזולת מחליק על קליפת בננה: זה מצחיק, עד שמבינים מי הטמין את הקליפה בדרכו.
תחלופת השופטים העונה מרעננת. ניצני רהוט וחד, ציני במידה הראויה למשבצת שאוחובסקי פינה, אבל מקצועי בהרבה, וזה חשוב במקום שבו חלק מן השופטים בעונות הקודמות לא ידעו או לא רצו לנמק את גחמות-הטעם שלהם. מירי מסיקה דומעת במקומות הנכונים, לדגומא כשארז הקצב מהסופר, בן 44 שר בהגשה מופתית את "אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר", של שלמה ארצי מבלי לרצות להיות ארצי.
מלחמת החתולות בין מרגול למסיקה, שעליה מתבשרים הצופים בטעימות מקדימונים, ודאי תוסיף עניין לעונה הזאת, וצביקה הדר ימשיך ללהטט כמנחה שהוא גם סוג של שופט ומפיק ומחבק מתמודדים סדרתי שכזה.
ומה יהיה בהמשך? מדי פעם יאמר מישהו שכוכב נולד מזיקה לתעשיית המוזיקה
המקומית, מכיוון שהיא נוטעת באנשים צעירים חלום על תהילת אינסטנט. רוני דלומי תבליח לרגעים לתזכורת על עוצמת האינסטנט, ועימה זוכים ותיקים יותר, למעט ג'קו אייזנברג שלא יוזמן לעולם. מדי פעם מישהו ידמע. השורש "רגש" יסבול מהטיית יתר ושימוש מופרז, עד זרא. הגמר יהיה גדול, ובסופו יוולד מישהו, וצריך לבקש ממנו להיות אמיץ די הצורך לא להיות שלמה ארצי הבא או דלומי הבאה.
עם כל חסרונותיה, כוכב נולד נותרה בערך התוכנית היחידה בפריים טיים של ערוץ 2 שאפשר לצפות בה עם ילדים מבלי להחשף לניבולי פה, אלימות או דיס-פונקציונליות שיטתית של מבוגרים. בעונה הקודמת גם זה התקלקל בליהוג מיותר על צעצועי מין, אבל הפעם, כשהכל מושקע יותר, אפשר לקוות שגם השופטים יתנהגו יפה יותר, כשלא ייאלצו לביים קטטות מילוליות בינם לבין עצמם. יהיה מרגש? ברור. תסמכו על "טדי הפקות", שמרגשים אתכם כבר שמונה ענות רצופות, ולא מתכוונים להפסיק.
