ברבור לבן, ברבור שחור

"דברי הלילות" הוא שם הרומן החדש של אלה מושקוביץ-וייס, והוא גם שם הספר אותו רוכשת אחת הדמויות, ליה, שקטעים ממנו מצוטטים במקביל לנרטיב הפתלתל. הדברים - כלומר, שפה והקול הדובר אותה, נתונים במרחב לילי תמידי. זה הוא מרחב אפל, שהחשכה שולטת בו וגבולותיו פרוצים. הם פרוצים משום שהלילה טומן בחובו את השקיעה אל החלום, אל הפנטזיה, אל הלא מודע. ואילו הלא מודע הוא מרחב עצום של פורענות, אלימות, טראומה וכאב. במרחבים אלו משוטטות הדמויות שברומן, כשהן נהרסות והורסות, נכנעות ומכניעות.

• בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

מרחב אפל, שהחשכה שולטת בו וגבולותיו פרוצים. עטיפת הספר

יהושפט הוא פסיכיאטר כבן שישים, שרמנטי ובעל מראה מצודד. כבר בעמוד הראשון מפרקת מושקוביץ-וייס את הגבר מנשקו ומושיבה אותו בבית-קפה בשעה שמחבל מתאבד מבצע בו פיגוע תופת. חזותו של יהושפט משתנה לעד והוא הופך בן רגע למפלצת שכולם נחרדים ממנה. בתחילה מתארת המחברת את התמודדותו של יהושפט עם המצב החדש ובמקביל פונה לשרטט את דמותה של ליה, צעירה דיכאונית, החיה דרך פנטזיות על כוכבות עבר הוליוודיות.

בין השניים מתפתח רומן. יהושפט אמנם איבד את חזותו המרשימה, אך כמעין פיצוי הוא ניחן במתת יוצא דופן, בקול מהפנט ומסתורי; כלי מוזיקלי של ממש המשפיע בצורה עמוקה על השומעים אותו. יהושפט וליה מנהלים מערכת יחסים סבוכה, בעלת מאפיינים של שליטה (של הגבר על האישה, כמובן), אך הקול מתחיל להשתנות ובשל כך, אלימותו של הגבר מוצאת את ביטוייה הממשיים.

מנקודה דרמטית ברומן, לאחר תקרית אלימה שלא נחשוף את תוצאותיה, נכנסת לחייו של יהושפט אידי, חוקרת משטרה בכירה, ההיפך הגמור של ליה, המנסה להוציא כתב אישום נגדו. כפי שנכתב בגב הספר, בין השניים מתחולל קרב מוחות הגולש אל הלא מודע, אל נבכי הנפש והיצרים החייתים והמדהימים ביותר.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

הברבור הלבן מתחלף בברבור השחור, והנשים הן למעשה שני צדדים של אותו מטבע. אך ליה ממשיכה לפקוד את עלילת הרומן דרך הספר "דברי הלילות", המתפקד כמעין נרטיב מקביל, המשתלב לעתים בחשכת הקיום של הדמויות האפלוליות.

מושקוביץ-וייס מעלה אל פני השטח (או נכון יותר: מורידה אל השאול) תמות

סבוכות ומורכבות. תמות של זהות, טראומה, אלימות, יחסי כוח, גבריות ונשיות סובבות במעגל מכושף לאורך הרומן כאשר החוט הקשר ביניהן הוא השליטה.

הדמות הגברית מכילה בתוכה את הדמות הכפולה של הנשיות ובמפגש עם הנשים - ליה ואידי - הגבר נע על הציר שבין השולט והנשלט. הכוח, כאלמנט אלים וקטלני אך גם מהפנט ומנחם, מיוצג באמצעות קולו הייחודי של יהושפט. האירוע המכונן בחייו הוא אירוע של אלימות והכוח שקיבל בעקבותיו, הופך להיות זה שחושף את חולשותיו אך גם את עוצמתו האדירה.

על הדואליות הזו משחקת המחברת לאורך הרומן והיא מרחיבה אותה כביטוי כוללני לכל התרחשות ובכל דיאלוג. הזהות מוצגת כשדה קרב בין חולשה לחוזק וכאשר זהות אחת נפגשת עם זהות אחרת, שגם בה מתחולל קרב פנימי בלתי פוסק, אין מנוס משפיכות דמים (גם אם היא מטפורית). המערכה בה משתתפות הדמויות היא כרוניקה של מוות ידוע מראש, ולפיכך הציפייה לכיליון מלווה ומכוונת את הקריאה.

אך על אף הסוגיות המעניינות שאיתן מבקשת המחברת להתמודד, עיצובן במרחב הטקסטואלי משמים למדי. השיממון נובע דווקא מתוך העושר הלשוני. כתיבתה של מושקוביץ-וייס מלאה עד להתפקע בדימויים סנטימנטליים, מעייפים ושחוקים, ברגשנות יתר ובחזרות בלתי פוסקות על אנלוגיות (בעיקר מוזיקליות), אשר גם אם יש בהן קסם בתחילה, הן מאבדות מכוחן במהרה.

כך למשל: "היא אהבה לטייל במבוכים של נפשה ואהבה להצטרף אליו. מגעו פירש לה את עצמה כשטיח בעל רקמות וצורות מרהיבות ויפהפיות שנדרשות שנים ארוכות לחשוף את אינספור הצופנים המסתתרים לאורכן ולרוחבן. מעולם לא חשה שווה יותר". ובמקום אחר: "הוא דיבר ברוך, אדאג'ו, לנטו, במשפטים מלודיים שמדי פעם הפציע בהם אלמנט מז'ורי של נעימה אבהית מרגיעה וסמכותית. היא עצמה את עיניה והתערסלה על גלי הטונאליות של הבריטון כמו אצבעונית השטה בקליפת אגוז והתמסרה לקול."

עודפות פיוטית

העודפות ניכרת בכל פסקה ברומן, מעין ניסיון עיקש לתאר בפיוטיות מוגזמת את המהלכים הפשוטים ביותר. מתוך העושר הלשוני מתגבש דווקא צמצום של אופני הביטוי ולכן הטקסט כבד מדי ואינו מחזיק את הסיפור, שבבסיסו הוא מוצלח ומסקרן. בנוגע לנרטיב המקביל, של הספר "דברי הלילות" שרוכשת ליה, המצב הפוך, שכן הטקסט דל מדי. הוא אינו חזק דיו, כתוב בפשטנות ומפריע לזרימה של הסיפור. גדוש בקלישאות, נטול מוזיקליות (הקיימת לפרקים בנרטיב המרכזי), וההתייחסות אליו אינה משכנעת.

באופן פרדוכסלי, העושר יוצר עוני, עוני רגשי, שאף דימוי מוצלח לא יצליח לכסות עליו.

ברומן המבקש לבחון את מצולות הנפש לא נמצא עבור הקוראים מספיק מרחב להזדהות, להתנגדות, להעמקה פסיכולוגית או רגשית. מערך התגובות נחסם משום הכיסוי האטום של ההתייפייפות הלשונית והחזרות. אין צורך לשוב ולהזכיר כי קולו של יהושפט מהפנט, אין גם צורך לתאר שוב ושוב את הכמיהה של ליה לקול ואת השבר שיוצרת התלות, והאפקטיביות של הקרב הפסיכולוגי בין אידי ליהושפט מתמוססת משום שהכל כבר צפוי מראש והכוונות העומדות מאחורי אופני הביטוי קלות לזיהוי.

"דברי הלילות" הוא רומן מפוספס, מכיוון שהטקסט אינו מציג פיצוח של הגרעין המרתק הנמצא בבסיסו, אלא לעיסה מתמדת. אילו שימת הדגש היתה לספר סיפור טוב במקום לקשטו באינספור קישוטים נוצצים, אזי היתה יכולה להתקבל יצירה יפה ומורכבת, הבוחנת באופן מעניין את יחסי הכוחות בין גברים ונשים ובין כל פרט לבין עצמו. אך כל התמות מתפספסות בשל החומה הבלתי חדירה שבין הקוראים לסיפור; חומה שאינה מאפשרת לטקסט לנשום, שכן גם כאשר הכתיבה אינה עמוסה, היא רזה מדי והדיסוננס מקהה את החושים ומחטיא את המטרה.

"דברי הלילות" מאת אלה מושקוביץ-וייס, ידיעות ספרים, 219 עמ'