עבודת שורשים פיוטית
ברומן "יולנדה", תופר משה סקאל את סיפורו, ובמיוחד את סיפורה של סבתו, דרך דמויות נוספות וביטויים לשוניים-תרבותיים מרהיבים. אך התפרים נשארים חשופים לאורך הדרך, כך שזהותן של הדמויות מציצה מבין הקפלים כסימן שאלה קיומי
דמויות רבות ומגוונות מאכלסות את הרומן החדש של משה סקאל, "יולנדה". דמויות בדויות המופיעות במתכונת של סיפור בתוך סיפור, לצד דמויות "בשר ודם"; דמויות השייכות לעבר ודמויות המייצגות את ההווה (העתיד אינו טומן בחובו קיום ודאי); דמויות של מהגרים ודמויות של צברים; דמויות שרגשותיהן חשופים ודמויות קנאיות לפרטיותן. אך מבין כל הנפשות התועות הללו עולה קולו של המספר, מומו, אשר בנקודות רבות ניתן לראותו כבן דמותו של המחבר.
סקאל מניח יסודות למבנה נרטיבי רב מפלסים. אך הוא אינו עוצר שם, ומשרטט כאדריכל פרוזאי נבון ומחוכם, כל מפלס ומפלס ואת המעברים ביניהם. הוא נע בקלות בין זמנים ומקומות, בין דירות וערים, בין התרבות הצרפתית למצרית והישראלית. אך מה הוא הסיפור שנמסר לנו מבין כתלי חדרה הקטן של יולנדה או הדירה הצפופה בפריז?
לטעמי, כוחו של הרומן הוא בראש ובראשונה יכולתו של המחבר לספר את סיפורו שלו דרך משפחתו ודמויות נוספות. המספר מתפקד הן כדמות לכל דבר והן כגורם חיצוני לטקסט הספרותי; כסופר המבקש להתחקות אחר סיפור משפחתו ובמיוחד סיפורה של סבתו יולנדה. אך הוא עושה זאת לא משום שהוא מבקש לשמר את זכרה, אלא מכיוון שהוא מבקש להבין את מקומו בעולם כאדם, כסופר, כישראלי, כהומוסקסואל. יולנדה היא ההיסטוריה שלו והרומן הזה הוא עבודת שורשים פיוטית.
האינטלקטואל המובס
ההקשרים בין דמות המספר לזו של המחבר נוכחים במהלך הקריאה ומעשירים אותה. אך כאמור, סקאל אינו מסתפק בעיצוב בסיסי אלא מוסיף רבדים לכל אלמנט. וכך, גם סבו ז'ורז', שיולנדה אשתו גירשה אותו יום אחד מהבית ורק בשלב מאוחר של הקריאה נחשפת הסיבה למעשה, כותב סיפור. האינטלקטואל המובס, המעריץ את שלושת הסופרים הצרפתים הגדולים (בלזק, פרוסט, פלובר), מספיק לכתוב סיפור אהבה מרגש בשם "יולנדה".
בשני הסיפורים, זה של סקאל וזה של ז'ורז', לא מן הנמנע לזהות את אותו דחף לכתיבה מתוך הרצון להשליט סדר בעולמם ולהבין את עצמם. יולנדה האמיתית, שהיתה דמות מכוננת עבור שני הגברים הללו, מתפקדת כמוזה פראית ובלתי צפויה, המאפשרת להם (מבלי ידיעתה, כמובן) לשרטט את דיוקנם העצמי דרכה.
כשנה לאחר פרסום הרומן המפורסם (והיחידי, לטענתו) של אנדרה ז'יד "מזייפי המטבעות", ראה אור "היומן של מזייפי המטבעות". את היומן כתב ז'יד בעת שעבד על האוטוביוגרפיה שלו ועל הרומן הידוע, ובו הוא מעלה שאלות על טכניקה וכתיבה ואולי יותר מכל: מצביע על המהמורות והלבטים הניצבים בפניו כסופר. גם הרומן עצמו מכיל דמות של סופר העמל על כתיבת ספר בעל אותו שם כשמו של הרומן. מהלכים דומים לאלו שמבצע ז'יד הן ברומן והן ביומן שקדם לו, ניתן לזהות ב"יולנדה" של סקאל.
המהלך הברור מאליו הוא זה של סיפור בתוך סיפור הנושא את שם היצירה המכילה. אך המעניין ביותר הוא האופן בו שני הסופרים קוראים תיגר על דמותם כמחברים ומתעתעים בקוראיהם ללא הרף. בעוד היומן של ז'יד חושף את הקשר ההדוק בינו לבין דמות הסופר ברומן, אשר באמצעותו הוא מציג בין היתר משנות אסתטיות על כתיבה, סקאל מצהיר בבירור כי הוא מגולל את קורות משפחתו ומאיר אספקטים מסוימים בחייו. אך שני הסופרים מעניקים לבן דמותם הספרותי שם אחר, משנים פרטים מהותיים, מטשטשים את זהותם כמחברים ואינם מאפשרים לתפוס את הדמויות כמזוהות עמם באופן מוחלט.
דרמה משפחתית וסודית
אין לפנינו פרוזה המתעדת את האירועים בחייו של המחבר ומשפחתו באופן סדור, כי אם פרוזה מתעתעת, המשחקת כל העת על הגבול שבין הבדיה והמציאות. אין צורך להכיר את המחבר באופן אישי בכדי לחוש בכך, שכן הביטוי הספרותי המשכנע ניצב אל מול פערים מכוונים וניסיון של הסופר למלא את החללים בסיטואציות דרמטיות כאלו ואחרות. סקאל אינו יודע את כל הפרטים, הסיפור מתבהר לו ככל שהוא מעמיק לחקור, אך יחד עם זאת, הוא גם כותב אותו וככותב, לא מן הנמנע לחשוב פעמיים על מה שהוא בוחר לספר.
אין הכוונה שסקאל אינו אומר את האמת או כי הוא אינו משכנע בכתיבתו. ההיפך הוא הנכון: דווקא מכיוון שהרומן משכנע וכתוב ברגישות ואלגנטיות וכי דמות המספר היא דמות אמינה לא פחות משאר הדמויות המעוצבות באופן מרשים ומדויק; דווקא משום כך, כמו בכל ספרות טובה, אנו חשים בכוחו של המעשה הספרותי. בקוראינו את הרומן עלינו לתהות על טיבן של הדמויות וההתרחשויות - האם אכן היו כך או שמא הן מעוצבות על פי רצונו של המחבר?
האמביוולנטיות, שהיא מונח מרכזי מבחינה תמטית ברומן בהקשרים רבים ומגוונים (לדוגמא, העובדות הזרות מדגישות את חוסר ההשתייכות והאמביוולנטיות שבמונחים בית ומשפחה), היא שמעניקה כוח רב ליצירה.
זה הוא רומן בנוי לעילא שתפירתו היא כשל אופנת עילית. סקאל מציג לפנינו יצירה מרהיבה
באופני הביטוי הלשוניים והתרבותיים שלה, אך הוא דואג להשאיר את התפרים חשופים ולהתמודד איתם. הוא מביא לקוראים דמויות הנמצאות כל חייהן על התפר, שזהותן המורכבות מציצה מבין הקפלים. לזכותו של המחבר יאמר כי הוא אינו מבקש לגהץ את הבד ולסלק את הקפלים, אלא להציג את הפנים הרבות שיש לכל סיפור אישי ואת האופן בו הפרטי משפיע ומושפע מסיפורים אחרים, מנרטיבים חברתיים, תרבותיים, משפחתיים ואמנותיים.
לפיכך, "יולנדה" הוא שיר הלל לדיאלוג התמידי שאנו מנהלים בחיינו עם הסביבה, גם כאשר אנו ספונים בחדר קטן. הנושאים המגוונים העולים מן הרומן אינם מוצגים כתעלומה ופתרונה, אלא נותרים לרחף כסימן שאלה קיומי במהלך הקריאה ואחריה. יותר מכל, "יולנדה" הוא סיפור טוב (או ערב רב של סיפורים טובים), הנקרא בתנופה שקשה לעצרה. וכאשר ברור שרשימה אחת אינה מספיקה בכדי לעמוד על טיבה של יצירה אמנותית ולהקיף את מכלול ההקשרים שהיא מעלה, אין ספק שמדובר ביצירה מוצלחת, משכנעת ועשירה.
"יולנדה", מאת משה סקאל. הוצאת כתר, 217 עמ'
