אסד, המשך לשאוג

1. סוריה ניצבת היום בפני שתי ברירות קשות: הראשונה להיכנע לדרישות האמריקניות-ישראליות, והשנייה - המשך שליטת אסד במדינה האחרונה שעדיין דוגלת בפאן-ערביזם, מדינה שעמדה ועומדת איתן מול הלחצים של ארה"ב, אירופה ומדינות ערביות המכונות מתונות. למרות האיומים מכל עבר, אסד לא נכנע, והמשיך לדגול בעיקרון לפיו שלום עם ישראל יגיע בתנאי שמדינת היהודים תחזיר את את הגולן הכבוש עד הגרגר האחרון. להבדיל מסאדאת, שמכר את נשמתו לשטן בחתימתו על הסכם קמפ דיוויד, סוריה ממשיכה לתמוך בפתרון צודק לבעיה הפלסטינית.

2. למען הסר ספק, יש לקבוע כי אין למשטר ערבי זה או אחר שום זכות לשלול את חירותם של האזרחים, חובתנו הלאומית לשגר את חיצי הביקורת למשטרים שהתמכרו לדיכוי העמים, אולם, יש להזהיר מהפיכת הביקורת הקונסטרוקטיבית להלקאה עצמית. תהליך שכזה עלול לגרום נזקים כמעט בלתי הפיכים לאומה הערבית בכלל, ולסוריה בפרט. יתרה מזאת: סוריה אינה טוענת שהיא אם כל הדמוקרטיות, מנהיגיה מודים שהשחיתות חוגגת והביורוקרטיה רשמה שיאים חדשים, לכן השאלה היסודית היא: האם אנחנו מעוניינים לחסל את המבצר האחרון של הלאומיות הערבית? המשטר הסורי אכן ביצע שורה ארוכה של טעויות, אך כפי שאמר הנשיא אסד בנאומו האחרון, הוא בעד רפורמות, אך אינו מסכים לחיפזון, שכן החיפזון מהשטן.

3. סגן ראש הממשלה בישראל, סילבן שלום, החליף את עורו והפך למגיד עתידות, כשקבע שמשטר אסד יפול כתוצאה מהאינתיפאדה הסורית, ואילו התקשורת הישראלית בעברית התנדבה, כמנהגה בקודש, למסע הסתה נגד משטר הבעת' בדמשק, וטענה שאסד נלחם על שלטונו. מסע זה נועד להגדיל את מידת השנאה לסוריה, ולבצע שטיפת מוח לישראלים, להפוך את אסד לשטן בהתגלמותו. התנהגות זו מעוררת שאלות: מדוע לא ניהלו אותם עיתנאי חצר, שנעזרו ב"מסתערבים תקשורתיים", קמפיין דומה נגד מובארק, שהפך לציוני יותר מהרצל? התשובה פשוטה להפליא: הנשיא המצרי, שסולק בבושת פנים, ביצע את המטלות על הצד הטוב ביותר, והיה למעשה עושה דברה האמין והנאמן של ארה"ב ובת בריתה האסטרטגית, ישראל.

4. לאחר כיבוש עיראק על-ידי האימפריאליזם העולמי בהנהגת ג'ורג' בוש, הואשמה סוריה לא אחת שהיא מתירה לאנשי ההתנגדות של הכיבוש הזה להשתמש בגבולה עם עיראק, על מנת להילחם באמריקנים ובשותפיהם. בה בעת שמנהיגים ערביים אחרים ניהלו תחרות חנופה לפולשי המאה ה-21. על אף הלחצים והאיומים עליה, דחתה את הדרישה האולטימטיבית של המערב לנתק כל קשר עם איראן, ולהפסיק את העברת הנשק לחיזבאללה בלבנון. אסד לא הרים ידיים, גם כשהבית הלבן העביר איום מפורש לפיו המשך הסיוע לארגון ההתנגדות הלבנוני עלול להביא את אמריקה לנקיטת צעדים צבאיים, בנוסף לסנקציות הכלכליות שהוטלו על סוריה.

5. עובדה מאלפת שחייבים להתייחס אליה: סוריה אירחה ומארחת את המנהיגים הפלסטיניים האופוזיציוניים, וכדאי להזכיר לבעלי הזיכרון הקצר והסלקטיבי שמשטרו של מובארק הפך לדוור, שהעביר להנהגת חמאס בדמשק את האיומים הישראליים.

6. למרות הפרובוקציות הישראליות, דוגמת הפצצת "הכור" בדיר א-זור, לא נכנע המשטר של אסד, אדרבא, שר ההגנה עמד מול העיתונאים ושיגר מסר ברור: אם ניקלע חלילה למלחמה שמחרחרת ישראל, לא נהסס ונתקוף את העורף הישראלי בטילים מתקדמים, הצהרה שציננה את ההתלהבות של מנהיגי מדינת הכיבוש, קרי: ישראל.

סוף פסוק: מודה ועוזב ירוחם. אני סולד ממלחמות, ומקווה שלא תפרוץ, אך על הישראלים, מנהיגים ועם כאחד, לשאול את עצמם: במלחמת לבנון השנייה ישראל לא ניצחה, וחיזבאללה לא הפסיד. מה יקרה, חלילה, אם תצטרף במערכה הבאה סוריה למאמץ המלחמתי? כאן אולי נעוצה התשובה לעידוד הישראלי לסילוקו של משטר אסד: כל משטר אחר יוותר על עקרונותיו ויהפוך למשטר בובות של ארה"ב. תרחיש כזה, לא רק שלא יחזיר את הגולן וישכין את השלום, אלא, יעניק למשטר החדש את הגושפנקא למשטר החדש, הנתמך על-ידי המערב הצבוע, לדכא בברוטאליות את העם בסוריה. לכן, מבחינה לוגית, אסד חייב, כן ממש חייב, להמשיך להוביל את המדינה למגינת לבם של הרבה אנשים, ולשאוג: עד כאן, אין ויתורים חינם ואין דגל לבן.

זוהיר אנדראוס הוא העורך הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת'" היוצא לאור בטמרה