משחק על החיים ועל המוות

ההתמודדות חשובה לא פחות מטקסים / זיו לנצ'נר

לפני שאוהדי מכבי תל-אביב הספיקו להתמקם, על אביזרי העידוד הקולניים שלהם, ביציעי "פלאו סאן ג'ורדי" בברצלונה לקראת משחקי הפיינל-פור, כבר נשמעים ברחבי הארץ תופי הטם-טם המלחמתיים, שרעמם חביב על אוזנינו מכל הצלילים. האפשרות שגמר היורוליג יתקיים בספרד, בערב בו ישראל מתייחדת עם נופליה, רק גרמה למגיני הכבוד הלאומי לשוש אלי קרב.

מראש ייאמר: עדיף שהגמר ייערך במועד אחר. לא קל, לא נעים ובוודאי לא שמח לשחק כדורסל בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מראש ייאמר (2): טובים הסיכויים שרחמי הלב הספורטיביים ומשקלה הסגולי של הנהלת מכבי תל-אביב במוסדות האירופיים יכריעו את הכף ויזיזו את מחוגי השעון, כך שהקבוצה לא תיאלץ לשחק בערב יום הזיכרון.

ואולם, אם ימוצו כל האפשרויות, אם ייכשלו כל הניסיונות ואם לא תהיה כל ברירה אחרת, מכבי אלקטרה תל-אביב (למען הרקורד, אפילו לא אלופת ישראל) צריכה לשחק. גם בערב יום הזיכרון.

האלטרנטיבה, אי-הופעה למשחק הגמר, משמעותה ויתור על המעמד הנשגב ביותר שכדורסלן אירופי מסוגל לשאוף אליו. אי-התייצבות אומרת השלכת תוכניות עבודה ומאמץ בני עונה שלמה אל פח האשפה. זו החמצה מרצון של גביע אירופה - וכשמדובר בספורטאים, הפסלון הזה לפעמים הוא מפעל חיים. אלא שאצלנו, כהרגלנו, חשובים המתים מן החיים.

כדורסלני מכבי תל-אביב לא יבלו במסיבת טראנס. הם פשוט יתייצבו לעבודה - מקצוענית, רצינית, מכובדת. צודק מי שאומר שאין מקום ואין טעם לחגיגות במועד כזה. אם עולים, אם מנצחים ואם זוכים, יש לדחות את אירועי השמחה לזמן אחר (יום העצמאות לדוגמה יהיה יופי של מועד). אפשר וצריך להופיע למשחק באופן שיכבד את המעמד ויכבד את המועד. לשאת סרט שחור על דש הבגד ולא להתהולל.

לפני שתובעים ממכבי תל-אביב לנהוג מנהגי אבלות בניכר ולשבות ממלאכה, מעניין להתעדכן במה שקורה בישראל עצמה, פחות או יותר באותו הזמן. ביום הזיכרון ישראלים עובדים, לומדים, מתאמנים במכוני כושר ואפילו מבלים בבתי קפה ובמסעדות - פעילות עליזה וחגיגית הרבה יותר ממילוי חובה ספורטיבית עליונה.

גדולי המתריסים נגד מכבי, חברי מקהלה קבועה, מוטה, אוטומטית ומשעממת, מוצאים כאן עוד הזדמנות יפה לזנב בה. לפתע, הם רואים בקבוצה הכל כך לא מייצגת, בעיניהם, את שגרירת המדינה. אולי אפשר להבין אותם: מימיהם לא התנסו במעמדים מעין אלה, ועכשיו נראה שאפילו לגמר היורוליג ביושרה לא יגיעו לעולם.

מכבי תל-אביב צריכה לחתור להופעה בגמר, שכן ההתמודדות המקצועית הנעלה חשובה לא פחות מהשתעבדות עיוורת לטקסים. ואם בכל זאת מתעקשים להתבונן מנקודת מבט לאומית, נראה שנצא נשכרים: זכייה בגביע תביא שמחה וגאווה ללבבות ישראלים רבים, כשמנגד, דבר לא ייגרע מכבודה וממעמדה של המדינה. להיפך. אם תשחק, מכבי תל-אביב תוכיח נורמליות, רציונליות וגמישות מחשבתית. בקצב הזה, אפילו גולדסטון יבוא לעודד.

לא יום אבל אישי / אלי בן שם

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא לא אישי. הוא לא פרטי. הוא גם לא נועד עבור המשפחות השכולות. לנו המשפחות, האבל והשכול הם דרך חיים. יום הזיכרון נועד עבור האומה, עבור בני עמה אוהבי הארץ והמולדת.

האדם האנושי, התבוני, מחפש ימי ציון כדי לזכור ולהתאחד סביבם. מדינת ישראל משחר ימיה קבעה את הסמיכות בין ימי הזיכרון ליום העצמאות. סמיכות שהיא חיונית וסימבולית. השנה מאיים אירוע חיצוני לקטוע את שגרת הזיכרון. מכבי תל אביב, "הקבוצה של המדינה" כפי שהכתירו רבים לאורך השנים, העפילה למפעל האירופי החשוב. תזמון התאריכים מציב לנו כחברה אתגר לא פשוט. השגרה מופרת וסדר היום הלאומי השתבש. מה עושים? כיצד נקלענו למבוכה הזו? ובעיקר כיצד משתחררים מזה?

הסיפור הוא לא מכבי תל אביב ולא שמעון מזרחי נגד כל העולם. מי שמבקש לצמצם את הוויכוח רק לזירה הזו טועה. מדינת ישראל, על כל גופיה, צריכה להעביר מסר חד וברור שלא תקבל כל ביטוי לזילות בכבודם של הנופלים במערכות ישראל. בלי להתפשר. מצד שני, ישראל יכולה לתת לשמעון מזרחי להמשיך להתרוצץ במסדרונות בירות אירופה. אולי גם זה יביא את התוצאה המיוחלת.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע הנהלת היורוליג לא מסמנת את יום הזיכרון במרקר שחור, צהוב, כחול - משהו. כך נוהגים ארגונים מסודרים העובדים על-פי לוח זמנים המתחשב בכולם.

לא נראה לי סביר שמדינת ישראל לא הייתה מתחשבת ברגשותיהם של הספרדים, אם הם היו מבקשים להזיז את המשחק ביום העצמאות הספרדי, או יום ציון החוקה הספרדית. נכונים הדברים גם לחגי הטורקים והאיטלקים. התמונה של אלפי ישראלים משנים פאזה ועוברים משמחה גדולה כל כך, וכמעט בלתי נשלטת, אל עצב - תהפוך אותנו למזויפים.

אנחנו לא כאלה. יום הזיכרון הוא אחד הימים המזוקקים מציניות הטיפוסית לנו. צודקת השרה לימור לבנת שזיהתה את הצורך המיידי לשנות את המציאות. אל תתנו לנו עוד פתרונות של לא לבלוע לא להקיא. זה לא עובד. לא זכויות שידור ולא חוזה דרקוני ככל שיהיה - אינם צריכים לגרום לכולנו טעם מר וחמוץ בפה. יום זה אינו יום אבל אישי. מדינה שלמה זוכרת את הנופלים, שרוח הניצחון במערכה היא זו שעמדה לנגד עינהם לאורך שנים. להבדיל, כאן מדובר במשחק ספורט. אירוע בידור, מרהיב ככל שיהיה, לא יכול לשנות ולהכתיב את סדר היום הציבורי של כולנו.

צריך לשאוף לפחות לתוצאה אחת מהאירוע הזה: שבשנה הבאה, יסומן היום הזה מחוץ ליומן של הנהלת היורוליג. ולגבי השנה - הנהלת היורוליג צריכה לשנות כאן ועכשיו את המועד. לא קיצור זמן ולא הקדמה של מספר שעות. זה פתרון גרוע ולא מכבד.

אלי בן שם הוא יו"ר ארגון יד לבנים ואביו של סגן קובי בן שם ז"ל

• ועכשיו תורכם להצביע בטוקבקים האם אתם בעד התייצבות על המגרש, גם אם יהיה זה ביום הזיכרון, או נגד. סמנו והגיבו.