כמו מראה: מערכת היחסים העסקית בישראל ובסין
אנשים עסקים שימסדו קשר עם לקוחות בסין, יתפלאו אל מול הטוטליות הסינית: רצון לקרבה, לקשרי אנוש אישיים וחברתיים הסוללים את הדרך לעסקים פוריים. סטודנטית סינית הלומדת בישראל מצביעה על הקשיים הצפוים: "הישראלים לא תמיד טורחים לקיים הבטחות, הקשר אמנם נוצר מהר יותר מאשר בסין, אך הולך פחות לעומק"
כשהפרופ' מוטי חביון, ראש הקתדרה לחקר הלב באוניברסיטה העברית, מגיע לסין, מגיעים רופאים ומרצים רבים לפגוש אותו. חלקם מגיעים מקרבת מקום, חלקם עושים לשם כך מרחק רב.
יש מי שמשקיע את המאמץ הזה על מנת להאזין להרצאה שלו ולבחון שיתופי פעולה, אך רבים מהם, בעיקר סטודנטים סינים שלו לשעבר, עושים זאת פשוט על מנת לפגוש אותו, להיות בחברתו, להוקיר אותו. לעתים הם גם עושים למען זה טיסה של שלוש שעות מעברה השני של סין. זר לא יבין זאת. קוראים לזה גואן שי.
גואן שי היא מילת יסוד בהבנת התרבות הסינית בכלל ותרבות העסקים בה בפרט, וגם הקדשנו לכך כתבה בשעתו במדור זה. גואן שי היא המערכת הסינית של יצירת קשרי אנוש אישיים וחברתיים המאפשרים לפעול יחד, ולעשות עסקים.
פרופ' חביון השכיל ליצור עם סינים רבים גואן שי של ממש. כאשר הוא רוצה דבר מה בסין, רבים יתייצבו לסייע לו, ואם הוא ירצה הוא יוכל למנף זאת כמובן למטרות עסקיות. יהיה מעניין לבחון את הדבר ואת מה שעומד בבסיסו משני צדדים: מן האחד, ישראלי היוצר קשרים של אמת בסין, ומן הצד השני, נקודת מבט של סינית החיה בישראל וחווה את התרבות הישראלית במבט מבפנים.
מצטייני-כל
לי מנג-שה היא סטודנטית הלומדת בישראל במסגרת השנה הרביעית למינהל עסקים בכיר (EMBA). ילדותה עברה בעיר שיאן שבסין, אותה עיר, שנודעה בזכות קבר הקיסר וצבא חיילי הטרה קוטה שלידה. עיר זאת הייתה התפאורה לילדותה, ילדות סינית טיפוסית כפי שהיא מגדירה זאת, ילדות בה היא נלחמה כל העת על מנת להצטיין בכל דבר שהיא עושה: לימודים בבית הספר היסודי הטוב ביותר בעיר, בבית הספר התיכון הטוב בפרובינציה ואז הכנה לבחינות הגאו-קאו, הבחינות המדרגות את יכולות התלמידים להתקבל לאוניברסיטה בסין. בישראל מתכוננים לבחינות הפסיכומטריות במשך מספר שבועות או מספר חודשים, מנג-שה החלה להתכונן ולהיערך לקראתן 10 שנים מראש. זאת היא סין.
למי שמגיעה מרקע כזה המעבר לישראל אינו פשוט. במרכז הבינתחומי בהרצליה שבו אנו משוחחים על כך, היא מביטה סביב על הסטודנטים החולפים בקמפוס ואומרת לי: בישראל זה שונה מאוד מאשר בסין, הישראלים נינוחים יותר, הם לא חשים צורך להיות בראש הרשימה בכל דבר, בסין המרכז הוא המבט החברתי, מה יגידו עלי האנשים, מה ישמעו עלי ההורים ומה תהיה דעת הקהילה עלי.
מנג-שה זוכרת איך כבר בגיל 6 הייתה עסוקה בעריכת טבלאות השוואה והצטיינות שלה ושל הסובבים אותה. התרבות הסינית עומדת מאחורי זה: ההשוואה, התחרות, התוצאות של כל מבחן מתפרסמות בפומבי ועל פי סדר הציונים, והסטודנטים מחפשים את שמם ברשימה ובוחנים את מיקמם ביחס לאחרים.
שני האנשים שהזכרתי עד כה מעולם לא נפגשו ככל הידוע לי, אבל הם חולקים ביניהם מבט דומה על החיבור שבין בני אדם. המאמץ שסינים רבים משקיעים על מנת לפגוש את פרופ' חביון נובע במידה רבה מיחס הכבוד שרוכש הסיני למורה שלו לאורך חייו, ואותו כבוד מלווה את האדם גם שנים רבות לאחר שהסתיימו הלימודים, זאת בנוסף לכבוד המיוחד למי שהיה לצידו של התלמיד בשעת הצורך.
הסינים מילאו את הסלון
מוטי חביון זוכר את התקופות בהן היה איש הקשר העיקרי של סטודנטים ומשתלמים סינים ברפואה בישראל. הוא החל בכך כמעט במקרה: סטודנט הנחשף אל פעולתו ומבקש לעשות אצלו את הדוקטורט, נשיא אוניברסיטה בסין השומע על כך ומציע ליצור מערכת של שיתוף פעולה אקדמי והבאת סטודנטים רבים נוספים לירושלים.
השמועות עברו מפה לאוזן, ררבים נוספים ביקשו להצטרף. בבוקר בהיר אחד מצאו עצמם פרופ' חביון ורעייתו, ד"ר שלומית חביון, מוקפים ברופאים סינים צעירים רבים, ביתם שברמות הופך לבית היוועדות שבו מתקיים מפגש בימי שישי, הוא נותן לסטודנטים כסף ואיתו הם הולכים לשוק, מביאים מצרכים ומכינים ג'יאו-דזה - כיסונים סיניים - לארוחה עבור כל עשרות האנשים הממלאים את הסלון. חביון הוא הכתובת לטענות ולבקשת עזרה מצידם, הוא נלחם על מנת שחוקרים סינים צעירים יקבלו קרדיט במסגרת עבודות מחקר שבהכנתן השתתפו, מתאם למענם סיורים בארץ ושיעורי עברית.
כל אלה אינם דברים של מה בכך, במיוחד לאדם אשר לצד ניהול הקתדרה גם חוקר בתחומי הביוכימיה והפיזיולוגיה של הלב, אדם שגם כך ידיו מלאות עבודה, והסיני זוכר מחוות כאלה לאורך שנים. שנים רבות מאוחר יותר לוקח מנהל בית חולים במערב סין, אדם עסוק ביותר לכל הדיעות, יומיים חופש, עולה על מטוס וטס לראות את הפרופ' שלו שהגיע לביקור בסין, פשוט כדי לראות אותו.
מנג-שה, הסטודנטית בהרצליה, מבכה את העובדה שלא כל הישראלים פועלים בדרך זאת. כסינית שצמחה בלב המבט החברתי היא אמונה על השקעה מתמדת במערכות יחסים. גואן שי מבחינתה זה לא רק הגשת כרטיס ביקור בשתי ידיים והבאת מתנות לפגישה, גואן שי פירושו להשקיע באדם שממול ובקשר איתו, לתת תשומת לב לפרטים, להביא אכפתיות מבפנים.
היא זוכרת מקרה בו מעסיק שלה לשעבר, אדם שהיה בוס טוב ודאג לה, פנה אליה ביום שישי אחד, זמן רב לאחר שכבר סיימה לעבוד אצלו, וביקש את עזרתה. היא זכרה כי בשעתו כשנפרדה ממנו הבטיחה כי תשמח לסייע לו בכל מה שתוכל, ועל כן היא עזבה ברגע שהתקשר את כל מה שתכננה לעשות באותו יום והתפנתה על מנת להיענות לבקשתו. מחוייבות.
הישראלים: יותר מהר, פחות עמוק
היא מתרשמת כי בישראל קשה למצוא השקעה שכזאת, אנשים מבטיחים הבטחות אך לא תמיד טורחים לקיים אותן, הקשר אמנם נוצר מהר יותר מאשר בסין, אך הולך פחות לעומק, אנשים שאליהם התייחסה כאל חברים לא בהכרח נמצאים לצידה כאשר היא זקוקה להם. בסין חשובה הדרך בה נעשים דברים, יש מקום לטקסיות והקפדה על פרטים, ועם זאת מאחוריהם יש חשיבות עצומה לכוונה, למחויבות, ליחס האישי.
ישראל וסין שונות מהבחינה הזאת באופן תהומי. לפני שאנשי עסקים יוצאים למזרח, חשוב שיתסכלו במראה: אנחנו הישראלים ממהרים לעבר המטרה, קיים חוסר סבלנות, יש פעמים בהן זה מקצר תהליכים ומביא תוצאות מהירות, ישנן פעמים בהן זה מונע מיסוד והעמקה של תהליכים.
מנג-שה מציינת כי בסין לא ניתן לעשות עסקים בדרך זאת: סיני הנתקל בהתנהלות כזאת אמנם לא יגיד על כך דבר, הוא ישמור על איפוק ונימוס אך הוא יזכור זאת ולא יצור קשרי המשך. על הרקע הזה חיוני ללמוד מאנשים דוגמת מוטי חביון, בהשקעה שלהם באנשים, ובתוצאות שיש לכך בתרבות העסקים הסינית.
טל רשף הוא יועץ ומרצה לתרבויות ועסקים בסין , מאמן עובדים ומנהלים לרילוקיישן . מרצה לתרבויות בחברות ובחוגי בית .
לפנייה לכתב/ת 
