הכבד של יוסף ששירלי לא קיבלה אך הציל את חייה

יוסף פרום בן ה-77, שהלך לעולמו לפני כשבוע, כלל לא ידע כי במותו הוא יציל שלושה אנשים. הוא לא היה חתום על כרטיס אדי ומעולם לא שוחח על הנושא עם בני משפחתו. אך כאשר הודיע צוות בית החולים לשני ילדיו ולרעייתו כי הוא מת מוות מוחי, הם לא היססו והחליטו לתרום את איבריו, שהצילו שלושה אנשים.

בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו

באותם רגעים קריטיים לא ידעו בני המשפחה כי הם מצילים אדם נוסף, את שירלי מרדר בת ה-27, שסיפורה נחשף ב-ynet. מרדר, שמצבה היה אנוש בעקבות נטילת משככי כאבים מסוג נורופן, כבר הייתה על המטוס בדרך לצרפת בתקווה שיימצא לה שם כבד מתאים. בדיוק באותם רגעים נתנו בני משפחתו של פרום את הסכמתם לתרומת האיברים. הכבד של פרום, כך קיוו הרופאים, יושתל בגופה של שירלי ויציל חייה. היא הורדה מהמטוס והוחזרה לבית החולים בילינסון.

לבסוף לא הושתל הכבד בשירלי, אלא באדם אחר שחייו ניצלו, כיוון שהיא החלה להתאושש מבלי שיהיה צורך בהשתלה. אך ייתכן מאוד שאם הייתה עולה לבסוף על הטיסה ועושה את הדרך לצרפת, דרך לא פשוטה במצב שבו הייתה אז, היא לא הייתה שורדת. בכך, למעשה, ניצלו גם חייה.

"מעולם לא דיברנו על תרומת איברים"

"אבא שלי היה אדם פעיל כל חייו", מספרת בתו של פרום ז"ל, מיכל. "הוא עבד במשרד הפנים למעלה מ-40 שנה, עד שהגיע לדרגת מנהל הלשכה בתל אביב. בגלל שהוא היה אדם של נתינה אפילו כשיצא לפנסיה הוא המשיך לעבוד יומיים בשבוע".

העובדה שאביה היה "אדם של נתינה" היא זו שגרמה להם להחליט לתרום את איבריו. "לאבא לא היה כרטיס אדי ואני לא חושבת שהוא היה מודע לכל הנושא הזה של תרומת איברים", מסבירה מיכל. "גם אנחנו, אני ואחי, לא דיסקסנו על זה אף פעם. אבל הוא היה אדם שכולו נתינה. כשהיינו אומרים לו תודה על משהו הוא היה כועס ואומר שהוא לא צריך שנגיד לו תודה, כי זו ההנאה שלו. לכן הרגשנו שהוא היה שמח לתת גם את איבריו. הרגשנו שזו זכות עבורו ועבורנו, שזה דבר אצילי לעשות, ורצינו לאפשר לו את זה".

מותו של פרום, אב לשניים וסב לשבעה, היה מאוד פתאומי. "ההורים שלי היו אצל חברים בערב שישי שעבר, ותוך כדי ישיבה ליד השולחן הוא פשוט צנח. הם הזמינו ישר אמבולנס ולבית החולים הוא הגיע בסביבות חצות, עם דימום מאוד מסיבי במוח. בהתחלה חשבו לנקז את הדימום, ואפילו נכנסו לחדר ניתוח, אבל זה היה בלתי אפשרי".

פרום אושפז בבית החולים ומצבו הידרדר. ביום למחרת הוא כבר עבר ליחידה לטיפול נמרץ נוירולוגי. "בבית החולים ליוו אותנו מאוד יפה", מתארת מיכל. "הייתה לנו אחות קשר בשם אביבית וכל הזמן קיבלנו עידכונים עד כמה מצבו קשה. אמרו לנו שהוא בתרדמת הכי עמוקה שאפשר להיות בלי תרופות והסבירו לנו שכל המערכות בגופו התחילו להשתולל. הוא פתאום פיתח סכרת, לא יכול היה לשמור על חום הגוף, היה לו לחץ דם גבוה. הרופאים הסבירו לנו שאלו מדדים מאוד ברורים לכך שגזע המוח נפגע מאוד קשה ואמרו שזה מצב בלתי הפיך".

-מתי התוודעתם בפעם הראשונה לאפשרות לתרום את איבריו?

"ביום ראשון. אביבית דיברה איתנו ואנחנו סיפרנו לה עליו ועל כמה שהוא אהב לתת. בשלב הזה היא רק השחילה את עניין תרומת האיברים, ואנחנו עוד היינו מאוד בהלם אז אפילו לא דיברנו על הרעיון".

בהמשך היום קיבלו בני המשפחה את ההודעה כי הוזמנה לבית החולים ועדה רפואית חיצונית שבדקה את האב וכי נקבע שהוא במצב של מוות מוחי. "מוות מוחי, מבחינת הרפואה והחוק, הוא מוות לכל דבר ולמעשה נאמר לנו שהם קבעו את מותו. בשלב הזה עמדו בפנינו שתי אפשרויות: להעביר אותו למחלקה אחרת כשהוא מחובר למכונות, עד שגופו יקרוס לחלוטין והוא יילך לעולמו, או לנתק אותו מהמכונות ולשקול תרומת איברים".

"זו זכותנו לעזור לו לתת בפעם האחרונה" 

מיכל, יחד עם אחיה ואימה, דנו בנושא והחליטו כי הם תורמים את איבריו של האב. "ישבנו ביחד והגענו להחלטה מאוד ברורה שצריך לתרום", מסבירה מיכל. "אבא היה באמת אדם של נתינה לכולם והוא עזר לכל מי שהיה צריך עזרה, גם אם הוא לא ביקש. אימי תמיד קראה לו העובדת הסוציאלית של כולם, בגלל שהוא דאג לאחרים יותר מלעצמו. אני אמרתי שלצערי הרב לתת הוא כבר לא יוכל יותר לאף אחד, ושזו זכותנו לעזור לו לתת בפעם האחרונה".

"זוהי משפחה עם אצילות נפש גדולה", אומרת אביבית שיימן, מתתאמת ההשתלות של המרכז הרפואי "שיבא", שליוותה את המשפחה. "הם ביקשו לקבל מידע על תהליך התרומה, כיצד הוא מתבצע ובאיזה לוחות זמנים מדובר, ואני הסברתי שאנחנו מלווים את הנפטר עד סיום ניתוח נטילת האיברים ודואגים לשמור על כבודו. התייעצו ולבסוף קיבלו החלטה חיובית, ובכך נתנו חיים לאחרים".  

הייתם מודעים למצבה של שירלי מרדר? להשפעה שיש להחלטה שלכם עליה? 

"ממש לא. רק באותו ערב, כשחזרתי הביתה, אחרי שסיפרתי לילדים, הפנו את תשומת ליבי לכתבה עליה ורק אז הבנתי שהכבד של אבי כנראה עומד להציל את חייה".

גם אחר כך, בשל האבל הכבד, לא התפנתה מיכל לראות האם הושתל הכבד של אביה בשירלי, אך במהלך השבעה היא כבר קיבלה עדכונים מחברים ובני משפחה.

-יש הקלה כלשהי בידיעה שבמותו אביך הציל חיים של אחרים?

"זה לא גורע מהכאב על האבידה הגדולה שלנו, שרק עכשיו אנחנו מתחילים לעכל אותה, אבל זה בהחלט עוזר. אני לא מרגישה שהוא חי בגוף של מישהו אחר, אבל עצם הידיעה שהוא ואנחנו סייענו למשפחות אחרות לא לאבד את מה שאנחנו איבדנו בהחלט עוזרת. יש נחמה מאוד גדולה בזה שהוא תרם ואנחנו צוברים עוד נחמות בדרך, כמו זה שהספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו ושהוא הספיק להגיד לאימי שהוא אוהב אותה ביום רביעי, בדרך לאמבולנס". 

-היית רוצה לפגוש את האנשים שקיבלו את איבריו?

"בהחלט, לי זה מאוד חשוב. אני רוצה לסגור מעגל ולהבין, להכיר בכך שזה באמת קרה. אני מאוד מקווה שהם יסכימו להיפגש איתי, אבל כמובן שזה צריך להיות מתוך רצון שלהם".