באג המילניום
הסרט האחרון בטרילוגיה השבדית, "הנערה שבעטה בקן הצרעות", מתחולל ברובו בבית המשפט. הקצב איטי וקיימת בעיית חוסר אמינות, אבל המעריצים יקבלו את מה שציפו לו
"הנערה שבעטה בקן הצרעות" הוא הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיית המילניום השבדית, המבוססת על רבי המכר של סטיג לארסון (ועומדת להיות מעובדת גם באנגלית על ידי הבמאי דיוויד פינצ'ר). הבמאי דני אלפרדסון, שביים גם את הסרט השני בטרילוגיה ("הנערה ששיחקה באש") לקח על עצמו אתגר לא פשוט. קוראיו האדוקים של לארסון, כמו גם הצופים בשני הסרטים הקודמים, מצפים לשיא של מתח ועוצמה שיגיע ויתפרק בסרט האחרון.
הציפייה לסוף מספק רק עולה, כשזוכרים שהסופר שאחראי לדמויות החד פעמיות שלמדו לאהוב, מת באופן בלתי צפוי לפני שסיים לעבוד על טיוטות לספרים נוספים. הבעיה היא, שיחסית לאופי הבלשי המובהק של הסרט הראשון, והמתח וגילוי קשרי המשפחה המטרידים של הגיבורה ליסבת סלאנדר (נומי רפאצה) בסרט השני, נראה קשה לייצר שיא בסרט שרובו מתרחש כדרמה משפטית.
עם תחילתו, כדי להזכיר למי שלא ראה/קרא, מוצגים פלאשבקים כמחשבותיה של ליסבת הפצועה קשה מאוד, עם קליע שנורה לראשה בסוף הסרט הקודם. אנו נזכרים מי האנשים הרעים בסיפור: אלכסנדר זלצ'נקו (גאורגי סטייקוב), אביה של סלאנדר, מרגל סובייטי, שערק לשבדיה ונהנה מהגנת ארגון סודי שפועל בלי ידיעת הממשלה, כמיטב הקונספירציות.
רפצה. קמה לתחייה אל בית המשפט
אותו ארגון סודי מהווה רשת שלמה של "אנשים רעים", שלא יבחלו בשום אמצעי כדי להשתיק כל מי שמאיים לחשוף אותם, כשסלאנדר ומיכאל בלומקוויסט (מיכאל ניקוויסט) העיתונאי הלוחם למענה, בראש רשימת החיסול. הם משתפים פעולה עם אדם מרושע נוסף, הפסיכיאטר של סלאנדר, פיטר טלבוריאן (אנדרס אהלבום), שישמח לראותה נכלאת שוב במוסד לחולי נפש באופן סופי ומוחלט, כדי שיעיד במשפט בו היא נאשמת בניסיון רצח.
לשבת מול האח ולהתקרר
כאילו שהללו לא מספיקים כדי לייצר די והותר סיבוכים נרטיביים, לאורך הסרט אורב לסלאנדר אחיה החורג, רונלד נידרמן (מיקה ספרייץ), שמחפש שעת כושר לסיים את המלאכה שאביהם החל, ולהרוג אותה. נידרמן מהווה תמונת מראה מעוותת של סלאנדר, בהיותו בדיוק כל מה שהתובע במשפט מבקש להוכיח לגביה. הוא אינו מסוגל לחוש אמפתיה או כאב, בשל פגם בעצביו, ומתפקד על תקן רוצח פסיכופט ואלים במיוחד.
למרות שהיפוכו מאחותו מייצר שיקוף מעניין, ותורם לאמירה הכוללת של הטרילוגיה על אלימות גברית, לא בטוח עד כמה קיומו הכרחי. מדובר בדמות מגוחכת עד לרמת הקריקטורה, ולרגעים לא ברור אם היא אמורה להוות צל מאיים, או הפוגה קומית. כמוה, ישנם עוד כמה מרכיבים עודפים בסרט, שרק מעמיסים על העלילה העמוסה והמעט מופרכת גם כך.
כך מתלבשים למשפט? סלאנדר במסדרונות הבירוקרטיה
המשפט לא מתחיל כמעט עד אמצע הסרט, והקצב של איסוף הראיות לפניו, שעורך בלומקוויסט יחד עם סלאנדר, בעודה מחלימה בבית החולים, וכן קצב התנהלות המשפט, מרגישים קצת איטיים בסרט שנמשך כשעתיים וחצי. היה אפשר לוותר על הצגת עוד סוכן מבוגר וחשאי ביותר, או עוד זריקת אבן לחלון העורכת של המגזין העומד לפרסם את הגיליון עם העובדות המרשיעות, לטובת קידום זריז יותר של העלילה.
הנחמה מגיעה לאלו שמחכים בסבלנות, כאשר במהלך המשפט משתלבים היטב, אחד אחרי השני, אלמנטים משני הסרטים הקודמים, שהופכים לעדויות שיסייעו למאבקה של סלאנדר להוכיח את חפותה, כשסיפורה המלא נחשף. גם כוחות חיצוניים, שפועלים לשם שינוי כדי לסייע לה ולבלומקוויסט, מוסיפים תקווה של השבת הסדר על כנו באופן גדול, מפואר, ואולי קצת טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
המשפט הוא המילה האחרונה
סלאנדר מגיעה למשפט בהתרסה – עם ספייקים בשיער, אינספור שרשראות ועגילים ומראה כללי של פאנקיסטית, שנראית קצת כמו ג'וני דפ ב"המספריים של אדוארד". היא תיתן לעובדות להציל אותה, לא להצגת חזות תמימה. לצידה עורכת דין בהיריון מתקדם, אחותו של בלומקוויסט, ומולה שופטת אשה – יחד עם עוד דמויות נשיות חיוביות השזורות בסרט.אלמנט חזק נוסף הוא קיומם של עוד כמה גברים חוץ מבלומקוויסט שאינם רק שונאי נשים (כמו שם הספר הראשון במקור), שמתגייסים כדי לעזור לסלאנדר. הרופא בבית החולים וכן חברה ההאקר עוזרים לשקם במעט את אמוננו במין הגברי.
הסגנון הריאליסטי של הצילום והעריכה בסרט מנסה לחפות, לא תמיד בהצלחה, על כך שעלילתו קצת לא אמינה, כ מו לדוגמה הרושם שהוא יוצר, שרוב הגברים בעלי הסמכות בעולם הם רוצחים, פדופילים, או אנסים. אולם, הסתמכות על דמויות מרתקות ומורכבות כמו סלאנדר, שמבט אחד שלה אומר יותר ממילותיה הקטועות, ובלומקוויסט, שמסירותו אליה עדיין נוגעת ללב, מצליחה לייצר אמפתיה למרות זאת.
הסרט כן מספק לחובביו את מה שרצו לקבל: נקמה, ובעיקר תחושה שגם בעולמנו, צדק ותיקון עוולות עדיין יכולים להעשות. כיף להתנחם בחזון כזה, ולהעריץ את סגנונה המהפנט, וכוחה הנפשי של סלאנדר, אחרי כל מה שעברה, אך קשה להאמין שהוא יכול היה לעמוד במבחן המציאות – בה החיפוש אחר הצדק גווע בקול דממה דקה.
