הנדון: אדולף אייכמן. המכתבים שהצהיבו 50 שנה
בימי משפטו של הפושע הנאצי קיבל בן-גוריון אינספור מכתבים מכל קצוות תבל. מבקשה לשרוף בחיים את הרוצח, דרך הצעה להעבירו בכלוב ברחבי העולם, ועד למות במקומו. נאצה, תמיכה ובקשה למחילה - אלפי המכתבים שהצטברו בארכיון נחשפים
"לכבוד ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. הנדון: אדולף אייכמן". מהודו ועד יפן, מקנדה ועד הונגריה - אלפי מכתבים נשלחו בתקופת משפטו של הפושע הנאצי אל ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, אל אב בית הדין, משה לנדוי, ולתובע במשפט, גדעון האוזנר. המוענים - תומכים ומתנגדים לעונש המוות, ניצולי שואה ומכחישי שואה, אנשי דת ותמהוניים, וגם בני נוער סקרנים בישראל.
ב-11 באפריל יצוין בישראל וברחבי העולם 50 שנה למשפט אייכמן. בעוד המשפט צולם ברובו וחלקים ממנו התפרסמו ברבים, במשך 50 שנה שכבו כמעט כל המכתבים הללו בגנזך המדינה. חשיפתם עתה מאפשרת הצצה להלך הרוח בעולם ולהד הציבורי הרחב שעורר המשפט בכל פינה ברחבי הגלובוס, בימים בהם העמידה מדינת ישראל את גדול מרצחיה למשפט וגזרה עליו עונש מוות.
"דוד בן גוריון, ירושלים, פלסטינה" (צילום: אביגיל לושי)
המכתבים שונים ומגוונים, חלקם נכתבו במכונת הדפסה, אחרים בכתב יד. חלק מהמוענים צירפו תמונה של יקיריהם שנספו בשואה, ואחרים אף הגדילו לעשות וצירפו למכתבם תמונה, אותה ביקשו להעביר כהוקרה לאייכמן עצמו - מושא הערצתם. רבים מהכותבים היו יהודים המבקשים שלא לגזור עונש מוות על אייכמן, אחרים ביקשו להיות התליינים והיו מוכנים לשלם כל מחיר בעבור המטרה.
כמה מהכותבים התנדבו לעלות לגרדום במקום אייכמן, אחרים ביקשו "להלבישו כתונת הקצטניקים, להובילו בכל הארץ ולשרפו חי". לצדם, חייל לשעבר בצבא הגרמני שמבקש לקבל ספרים ותמונות על ישראל כדי ללמוד על המדינה החדשה ואף חולם על תמונה עם הקדשה אישית מבן-גוריון. והיה גם נער מירושלים שביקש אישור כניסה למשפט, "למרות שאסורה הכניסה לנערים מתחת לגיל 16".
רבים מהמכתבים הללו, זכו לתגובה ממשרד ראש הממשלה. ברובם התגובה הרשמית זהה: "ראש הממשלה קיבל את מכתבך". בחלקם, בעיקר הצורמים שבהם, ניכר שלשכת ראש הממשלה התקשתה לשמור על קור רוח: "מכתבך הכה אותנו בתדהמה, איך אדם מסוגל להגדיר משפט וענישה של רוצח המונים ומחולל שואה - רצח?", ענה מיכאל ניר, עוזרו של ראש הממשלה, למכתב של פרופ' אמריקני הטוען כי "רצח זה רצח".
1 ביולי 1961, רלף נוביג, גרמני המתגורר בניו יורק, מציע לראש הממשלה הישראלי הצעה יוצאת דופן: למות במקום אייכמן: "אם אין לאייכמן את האומץ הנדרש להודות ולקחת אחריות על מעשיו הנפשעים, הרשו לי - גרמני אמריקני הגון שגדל כל חייו לצד יהודים, למות במקומו. אצעד לפני אייכמן בגרדום ואמות לפניו כדי להראות לו שאנשים אמיצים, בני עמו, מוכנים למות בעבור ערכים שאייכמן הזניח". לצפייה במכתב המלא.
19 ביולי 1961, משרד ראש הממשלה משיב לנוביג: "למרות הצעתך יוצאת הדופן ומעוררת ההערכה, עלינו לנהוג בהתאם לחוק הנהוג במדינות מתורבתות - אין על צד שלישי לשאת באשמה של אדם אחר שהורשע, ודאי שלא לשאת בעונש". לצפייה במכתב המלא.
אייכמן במשפטו. נתלה ב-1962 (צילום: מילי גון, לע"מ)
ב-15 בדצמבר 1961, ג'ון רמינג, תושב נברסקה בארה"ב, טוען כי אין לישראל הזכות לתלות את אייכמן. "חטאיו של אייכמן, כמו חטאיך וחטאי כל העולם, כבר שולמו בדמו של בן האלוהים, שנרצח בידי יהודים לפני 2,000 שנה. לאף אחד אין את הזכות לקחת חיים, על אחת כמה וכמה מדינה שנויה במחלוקת". לצפייה במכתב המלא.
ד"ר אוסבורג מנובה סקוטיה שבאוקייאנוס האטלנטי, 18 בדצמבר 1961. הוא קורא לכלוא את אייכמן, אבל לא להוציאו להורג: "אייכמן כנראה הרג גם את אמי. אבל הריגתו לא תכפר על כלום. דמו יהיה על מצפונה של מדינתך". לצפייה במכתב המלא.
27 באפריל 1961, לינקולן רוקוויל, ראש ארגון נאו-נאצי בווירג'יניה שבארצות הברית, שולח מכתב נאצה מתריס לבן-גוריון, אותו הוא מכנה "ראש הממשלה הדוחה של הממשלה הפושעת בפלסטין". רוקוויל קורא לבן-גוריון לתלות את אייכמן ובכך, לטענתו, להופכו לקדוש מעונה. "אנו יודעים שלא תתלה אותו, משום שאתה מבקש לרמות את העולם בתדמיתך ההומניטרית ואיזו דרך טובה יותר מאשר לחוס על 'המפלצת' הזו, שכל חטאיה היו שעשתה את מה שכל גרמני הגון היה עושה. אנא צלוב אותו, ותסייע לנו לפתור סופית את הבעיה היהודית שאייכמן, לצערנו, לא סיים". לצפייה במכתב המלא.
"אלוהים נדרש להעניש את היהודים"
20 בדצמבר 1961, אריק טגמן מניו-יורק, קורא לבן-גוריון להותיר את מלאכת השיפוט לאל. "זוהי איננה הארץ שלך. אילו היתה הארץ הזו שלך, כפי שקבע אלוהים, היה עליך להכיר בכך שגם פשעי הנאצים הם מעשי אלוהים. ושהמדינה הזו הוקמה רק בגלל שהיתה השואה.שאלוהים נדרש להעניש את היהודים שחיו מחוץ לאדמתם, ושהיטלר היה רק האמצעי שבו השתמש אלוהים". לצפייה במכתב המלא.
ב-18 בדצמבר 1961, פרופ' לורנס פרידמן מבית הספר לרפואה בייל שבארה"ב, קורא לבן-גוריון להתנגד לעונש המוות, משום שלתפישתו אין הבדל בין רצח לרצח. "אין סיבה מוצדקת בעולם לביצוע רצח. רגשות אינן אף פעם תירוץ לרצח. המשפט הזה הוא הזדמנות חד פעמית לישראל לקבוע עמדה היסטורית בנוגע למוות ונקמה. עלינו להתנגד יחד לכל פשע באשר הוא ולכן הוצאתו להורג של אייכמן רק תשמר את מסורת ההרג ולא תשנה דבר". לצפייה במכתב המלא.
תשעה ימים לאחר מכן, במשרד ראש הממשלה התקשו להישאר אדישים לטיעון שהציג פרופ' פרידמן: "מכתבך הכה אותנו בתדהמה, איך אדם מסוגל להגדיר משפט וענישה של רוצח המונים ומחולל שואה - רצח?", כתבו ב-27 בדצמבר 1961. לצפייה במכתב המלא.
11 ליוני 1961. שלמה עזרא, נער בן 14 משכונת בקעה בירושלים, מבקש מראש הממשלה אישור מיוחד לצפות במשפט בבניין הטלוויזיה, למרות שהדבר אסור לבני גילו. "לאחר העדויות שהושמעו במשפט אייכמן זועזעתי קשות כששמעתי על מעלליו של הד"ר מנגלה אשר תפר שני ילדים צוענים בגידי ידיהם יחד, אולם יותר מזאת היתה הגבתם של הילדים היהודים שהלכו לתאי הגזים בשיירה, ולא נשמעו לפקודות אנשי הס.ס. ברצוני לבקש בקשה - לתת את הרשות לנערים או נערות להיכנס לאולם הטלוויזיה כדי להמחיש לנוער שהוא חייב לדעת את תולדות השואה במראה עיניים ובמשמע אוזניים". לצפייה במכתב המלא.
עשרה ימים לאחר מכן, זכה עזרא לתשובה. מכתבו של הנער הועבר לבן-גוריון, ומשם למשטרה עם אישור מהזקן, אולם ב-22 ליוני 1961, סנ"צ ל.קופל, סגן ראש מינהל המשפט, השיב לעזרא: "עם כל רצוני הטוב ולמרות המלצתו של ראש הממשלה אין בידי למלא את מבוקשך, כי קיימת החלטה מפורשת של בית המשפט הדן את אייכמן, שאין להרשות לנערים ולנערות למטה מגיל 16 להיות נוכחים בבית המשפט או באולם הטלוויזיה". לצפייה במכתב המלא.
"תמסור אותו לידינו, ליוצאי מחנות הריכוז"
7 לאוגוסט 1961, דניאל הרון, תושב וושינגטון בארה"ב, שעוקב אחר המשפט באמצעי התקשורת, מבקש להציע לראש הממשלה עונש אחר לאייכמן: "בימים בהם דעת הקהל העולמית חלוקה בדעתה בשאלת אשמתו של אייכמן. האם לא יהיה עדיף, במקום להוציאו להורג, לכלוא אותו בכלוב מיוחד ולהעבירו ברחבי העולם? תוכלו לגבות תשלום בעבור צפייה באייכמן בתוך הכלוב, הכסף הזה יסייע בפיתוח ישראל". לצפייה במכתב המלא.
ב-30 באוגוסט 1961, מתיאס שיק, ניצולת שואה תושבת בודפשט שבהונגריה שאיבדה את כל יקירה, מבקשת מבן-גוריון למסור לידיהם של הניצולים את אייכמן למשפט שדה. "בשם משפחתי, 186 במספר ז"ל, שנהרגו במחנה הריכוז באושוויץ, בידי אייכמן ומנגלה, הנני מבקשת מכבודו שאת רוצח האנושות תמסור לידינו, ליוצאי מחנות הריכוז. מוות פשוט עבורו הוא דבר יותר מדי קל. את שלושת ילדיי הרגו בידי, ואת בעלי בן ה-39 ז"ל שרפו באושוויץ, אנכי סבלתי תחת סכינו של מנגלה. אני מבקשת לגמור איתו מה שיותר מהר, ולהלבישו כתונת הקצטניקים עם שלשלאות וכבלים על ידיו ורגליו ולהובילו בכל הארץ, ולשרפו חי". לצפייה במכתב המלא.
שבוע לאחר מכן, משרד ראש הממשלה משיב לפנייתה של שיק: "הסבל והעינויים שאת ומשפחתך עברתם הותירו רושם עמוק מאד במשרד. לעולם לא תוכלי לשכוח את סבלך ואובדנך הגדול, אנו יודעים זאת ולא מסוגלים לחשוב על מילים מתאימות כדי לנחמך. יחד עם זאת, עליך להמשיך בחיים ולמצוא נחמה. אני רוצה להביע בפנייך את תפילתנו עבורך לשנה הבאה ולעתיד", כתבו ב-5 בספטמבר 1961, ערב יום הכיפורים. לצפייה במכתב המלא.
28 במאי 1961, בניגנו גבו גרסיה, תושב ספרד. החייל לשעבר בוורמכט הגרמני מעוניין לדעת יותר על "הנס שנקרא מדינת ישראל" ומוסיף בקשה אישית לבן-גוריון. "חלק מהסבל שחוו היהודים ראיתי באופן אישי כשלחמתי בצבא הגרמני בין השנים 1942-1943. הייתי רוצה לדעת יותר על המדינה שלכם, האם תוכל לשלוח לי ספרים, מגזינים ותמונות של ישראל? האם תוכל לשלוח לי תמונה שלך עם חתימה אישית? עלי לציין שאני קתולי ואף טיפה אחת של דם יהודי לא זורמת בעורקיי, אבל זה לא מפריע לי להעריץ את ההישג הגדול של ישראל". לצפייה במכתב המלא.
בקשה לא שגרתית הגיעה ב-18 בדצמבר 1961 מפרדריק לין, אזרח פורמוזה (היום טייוואן). במכתב תמוה לבן-גוריון ולאייכמן, הוא מצרף תמונת פספורט אישית, אותה הוא מבקש להעביר לאייכמן. מהמכתב עולה כי הוא כנראה מעורער בנפשו: "מה שלומך ראש הממשלה בן-גוריון? האם אדולף אייכמן חייב למות? אנא העבר לו את התמונה שלי". במכתב הוא פונה אישית לאייכמן: "הייל קולונל אדולף אייכמן, אתה לא צריך למות. אמות במקומך. אני רוצה שהמספר ההיסטורי הזה - שישה מיליון, יהיה חתום על שמי. אסור שתהנה מהמספר הזה לבדך". לצפייה במכתב המלא.
מברק אנונימי ממילאנו מציע ב-17 בדצמבר 1961, "לפתוח במגעים עם הממשלה הגרמנית כדי לתלות את אדולף אייכמן מול המשרפות באושוויץ". לצפייה במכתב המלא.
"אייכמן יועיל לכם יותר בהיותו חי"
דצמבר 1961, כותבת אנונימית מאיטליה, מבקשת מ"העם הגדול ממנו יצא ישו, לגלות נדיבות לב", ולהשאיר את אייכמן בחיים ובכך לענות את מצפונו. "מדוע אתם תהיו כמו כל האחרים? בלתי אמצעיים בצמאונכם אחרי הצדק? אייכמן יועיל לכם יותר בהיותו חי מאשר מת. עייפנו ממלחמות, מפצצות אטום, מאכזריות, מראשי ממשלה הנלחמים בשביל מגדל בבל חדש". לצפייה במכתב המלא.
13 בדצמבר 1961, ב. גרומט, יהודי המתגורר בטורונטו שבקנדה, סבור כי תלייתו של אייכמן תהפוך את ישראל לפושעת באותה המידה. "ההיסטוריה מוכיחה ששום דבר לא מושג ברצח. לפי ההיגיון שלי, ביצוע מעשה מחריד שכזה שם אתכם באותה הדרגה כמו אייכמן. כיהודי אני מוחה כנגד המעשה הזה, משום שהיהדות תמיד הציבה את החיים כערך עליון. אני רוצה להאמין שתעמולה איננה חלק מהמשפט הזה - ביקשתם לעורר את דעת הקהל לטרגדיה, הצלחתם. אתם מנסים לעורר סימפטיה כלפיכם? את זה לא תשיגו באמצעות רצח בן אדם". לצפייה במכתב המלא.
ב-13 בדצמבר 1961, וולטר ברוקס, יהודי דתי מקליפורניה בארה"ב, מבקש "להציל נפשו של חוטא". במכתבו הוא קורא להעניש את אייכמן ו"לגזור עליו מאסר עולם בתנאי מחייה צנועים, ובזמן המאסר לאפשר לו להיפגש עם אנשי דת ופסיכולוגים שישוחחו עמו עד שיבין את חומרת מעשיו כנגדנו היהודים ונגד האנושות כולה. וכשיכיר במעשיו וייקח עליהם אחריות, הוא יהיה כשיר לצאת לחופשי". לצפייה במכתב המלא.
1 בדצמבר 1961. טוביה פרידמן, מנהל המכון לדוקומנטציה בישראל, מתנגד לדרישת סניגורו של אייכמן לקבל לידיו את כתביו של הנאצי כדי להוציאו לאור ולממן את הוצאות המשפט. "ד"ר סרבציוס קיבל מממשלת ישראל 20 אלף דולר להגנת אייכמן ורעייתו של אייכמן מכרה את סיפור בעלה לשבועון האמריקני 'לייף', ותמורת זה קיבלה רבבות דולרים. הפושע הנאצי הוא בנו של קרל אדולף אייכמן שמת ב-1960 באוסטריה והשאיר אחריו ל-4 ילדיו בירושה סכום הנאמד בקרוב למיליון דולר וגם מזה אפשר לכסות את הוצאות ההגנה. בלתי מוסרי הוא להרוויח מזכרונותיו של רוצח יהודים". לצפייה במכתב המלא.
ב-2 בנובמבר 1961, סובא ראו תושב הודו, מוצא נחמה בעולם שבו "סדיסטים ומשוגעים השחיתו את ההיסטוריה" בגישתם של גנדי ובודהה: "כמו היטלר, אייכמן מיוחד במעשיו הנפשעים שאין הוא יכול להיענש על-ידי האדם. עונש מוות הוא עונש יותר מדי הומאני עבורו. השיבו אותו חזרה לגרמניה בריא ושלם. אחרי הכול אני מאמין, כפי שהאמינו בודהה וגנדי, שלמרות כל הרוע בעולם, האנושות בבסיסה קרובה יותר לטוב ואהבה ומתרחקת מרוע וברוטאליות". לצפייה במכתב המלא.
13 באוקטובר 1961, המחלקה לאסיה במשרד החוץ מדווחת על פנייה של אזרח יפן לראש הממשלה: "נתקבל מכתב מאיש בשם קוניטרו טקאדה, המציג עצמו כראש גוף דתי, הקורא לבית הדין בירושלים להימנע מלהוציא פסק דין על אייכמן ולתת לו לחזור בתשובה ולקום כלוחם נגד אנטישמיות". לצפייה במכתב המלא.
ב-7 במאי 1961, אדם שטרן מתל אביב, ניצול שואה וקבלן במקצועו, מבקש לקבל הזמנה חד פעמית לאולם המשפט, כדי להיות נוכח במשפטו של אייכמן. בקשתו מהוססת ונבוכה, משום שלדבריו "אינני שייך למעמד הפועלים, שקלתי הרבה פעמים אם זאת היא הדרך להשגת מבוקשי. יש לי עניין רב להיות נוכח בישיבה אחת של הצורר אייכמן, רוצח הוריי וקרוביי בפולניה. סליחה על הטרחה המיותרת להוד מעלתו, בכבוד רב. א. שטרן". לצפייה במכתב המלא.
דצמבר 1961, תל-אביב. דוד מזרחי מפלורנטין מבקש לתלות בעצמו את אדולף אייכמן. "אני מוכן להתנדב להיות תליין מס' 1 רק בשביל אדולף אייכמן באופן מיוחד. אני מוכן לשלם בכל מחיר שזה יעלה לי". לצפייה במכתב המלא.
לפנייה לכתב/ת 
