מכונה שחוקה

שמעתם מה יובל בנאי אמר? לא תאמינו. האיש הזה, שמנהל יחסים קרובים עם גיטרות כבר למעלה משלושה עשורים ומנהיג הרכב רוק די ידוע, לא מת על מוזיקה מזרחית. הוא כועס על האמביוולנטיות התקשורתית, שמפרגנת ומקדמת את הגל הים תיכוני החדש והרינגטוני, בזמן שהלהקה שלו נצלבה על דברים פעוטים יותר.

משינה. שיוטים במורד הזכרונות, לא יותר מזה (צילום: עמיחי בוקובסקי)

הוא שונא את המוזיקה של עמיר בניון ובאופן כללי מסרב לחכות במכבסה עם יתר המוזיקאים המתוסכלים וצרכני המוזיקה, שחושבים בדיוק אותו דבר. מזעזע? מרעיש? לא ממש. אבל לא צריך להיות (יהורם) גאון כדי להבין את המחשבה מאחורי הצבת האמירה הבוטה אך הלגמרי נפוצה הזו בקדמת יחסי הציבור לסרט "משינה: המכונה", ששודר אמש (ב') ב-yes דוקו. פשוט כי רעש גדול בכיוון אחד מחפה תמיד על הכלום שבצד השני.

חמישה חברים, 25 שנות קיום, אינסוף להיטים ומדינה קטנה אחת עם טעם חמקמק וזיכרון בוגדני. כשחברי מטאליקה הכניסו את המצלמות אל חדר המיטות הקבוצתי שלהם בסרט "Some Kind Of Monster" התוצאה היתה, לצד קיבוע תפיסה חדשה של הלהקה כחבורת זקנות מייבבות, סרט מטלטל עם סיפור, קונפליקט וקתרזיס.

מי שקיווה כי "המכונה" יחולל את אותו האפקט למשינה, כנראה נשאר עם חצי תאוותו בידו. במשך שעה אנו עדים לוויכוחים פנימיים, שיוטים במורד נהר הזכרונות, מנה בריאה של מרמור וקטעי הופעות נטולי קונטקסט, של שירים שכולנו יכולים לדקלם מתוך שינה. הדמויות מוכרות ומעניינות, הדינמיקה מסקרנת ורק דבר אחד חסר כאן: סיפור.

אז מה באנו לראות כאן בדיוק?

לכל אורך הסרט, הנראטיב היחיד שמתגלה בפנינו הוא חוסר יכולתה של הבמאית אלה בלוך לשרטט דיוקן אמין ושלם של הרכב עם עבר מפואר והווה יציב מדי. רגע אחד אנחנו איתם בחדר החזרות, מתווכחים על מושגים כמו "סי פארט" או "סטפ בקליק", רגע אחר מאזינים לפיסה מגרה מסיפור היכרותם של בנאי ושלומי ברכה.

קטעי הופעות נטולי קונטקסט (צילום מתוך הסרט)

שנייה אחת אנחנו מתוודעים לשנאתם לעיתונאים, באחרת אנו צופים בהם מתראיינים בלית ברירה לכתב טלוויזיה שלא עשה את שעורי הבית שלו, האמיתיים או המטאפוריים. אם המסר כאן הוא שחברי משינה כלואים בין התיעוב שלהם למערכת לבין חובתם הכלכלית לשחק בכלליה, הוא הולך לאיבוד איפשהו בין ים המושגים הטכניים מאולפן הקלטות. בהיעדר יד מכוונת ומבנה ברור לסרט, קטעים רבים בו דורשים גירוד ראש מטעם הצופה, שבלית ברירה מנסה לעשות בעצמו סדר בבלגן.

בדיוק ברגעים בהם נראה כי נזכה להצצה נדירה או רטרוספקטיבה שונה לאירועים המכוננים בחיי הלהקה, הם נקטעים בחד לטובת קטעי הופעה עתיקים ומה שנראה כחומרי גלם מלאים בוויכוחים פנים להקתיים, שהם דבר מתבקש, הגיוני ולגיטימי לחלוטין בגוף שמתפקד יחד ללא דיקטטורה ברורה.

משבר התקליט השני המפורסם זוכה להתייחסות קלה, וכך גם כישלון אלבום המופת "מפלצות התהילה". מבחינה זו, היה מעניין דווקא לשמוע את דעתם על פריחתו המאוחרת של אותו אלבום שהפך לקלאסיקה קצת מאוחר מדי. לגבי אסון ערד, מהקונוטציות המיידיות שמתלוות למשינה יחד עם פיג'מה ומאדנס, אין ממש אזכור.

לא שהזיכרון העגום של אותו ערב צריך להגדיר או להטיל צל כבד על קריירה מרשימה וארוכה כל כך, אבל הוא בהחלט היווה נקודת ציון משמעותית בחייה (או מותה הזמני) של משינה. משמעותית יותר מפסטיבל אלטמונט עבור הרולינג סטונס.

אין מקום אחר

וחבל, כי למשינה באמת מגיע יותר. גם אם השירים החדשים לא באמת מדגדגים את פוטנציאל הנצחיות שהיה לקלאסיקות מזן "אהובתי" או "רכבת לילה לקהיר" כבר בצאתן, עדיין מדובר בהרכב שאת רוב שיריו כולנו מכירים לפחות ברמת זמזום הפזמון, גם אלה מכם שמעולם לא רכשו אלבום של הלהקה.

הם צודקים כשהם כואבים את מצבה העגום של סצינת הרוק הישראלי, צודקים בהבעת הסלידה שלהם מכמות הטראש הים-תיכונית בשקל שהתפשטה פה כמו גרורות.

הם צודקים גם כשהם אומרים שבכל מדינה אחרת ותיקי השבט מקבלים יחס ראוי או אפילו מקום בהיכל תהילה, ואילו פה הם נזרקים הצידה עם תוית פג-תוקף וקלישאה משומשת על גניבות מוזיקליות.

ועדיין, משהו בלהקה הזו טבוע עמוק בישראליות. אותה ישראליות שגם להם קצת נמאס ממנה, אבל הם ניזונים מדמה מהסיבה הפשוטה שעבורם, באמת אין מקום אחר. הנה, כבר קיבלתם קו עלילתי פלוס שם מתחכם וראוי, בוודאי יותר משעה פושרת על אש קטנה.