רופא מתמחה: תשמעו את הצד שלנו ותבינו הכל
עומס בלתי נסבל של חולים, דרישות קשוחות של המערכת, תורנויות לילה רבות וארוכות מהמותר לצד הצורך להמשיך ללמוד לבחינות ולנהל משפחה בחוץ. ד"ר ליאור פרל פותח צוהר לעולמם של הרופאים המתמחים, הדרג הנמוך ביותר בברנז'ה הרפואית, שעבורם שיפור תנאים הוא לא עניין של פינוק
בימים האחרונים הציבור נחשף לדיווחים סותרים על מצב הרופאים , שעות העבודה ומשכורתם. מצד אחד, תיאור של משכורות גבוהות יחסית (בדרך כלל מדובר במשרות ניהול ורפואה פרטית), ומנגד - סגנון עבודה שמתואר כעבודה בתנאי עבדות, במשכורות נמוכות ביותר כשהן מחושבות לפי שעה. כמתמחה לרפואה במחלקה פנימית, ובהיותי פעיל חברתי בעמותת מרש"ם המייצגת את הרופאים המתמחים, ברצוני להציג לכם משהו מהדברים כפי שהם נראים מהזווית שלנו.
כרופאים מתמחים, אנחנו "חיל הרגלים" הפשוט של הרפואה, בחזית המלחמה בחולי ובמצוקת הנזקקים. המתמחים הם רופאים שסיימו שבע שנות לימוד ושנת סטאז' אחת, ובמקביל לעבודתם מטרתם לימוד והכשרה, לקראת המשך עיסוק כרופאים מומחים.
רופאים צעירים שמקימים משפחה
תקופת ההתמחות נחשבת המאתגרת ביותר, כיוון שבשנים אלה עומס העבודה הוא המקסימלי. זה השלב שבו הרופא מבצע את עבודת היומיום במרבית המחלקות ומשלים תורנויות ארוכות תוך כדי ביצוע מטלות אקדמאיות כגון הכנת הרצאות, למידה לבחינה בתחום ההתמחות ועוד.
כיוון שמדובר בדרך כלל באנשים הנמצאים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, אלו גם השנים שבהן מקימים רוב הרופאים משפחה, מגדלים את ילדיהם הקטנים, משרתים במילואים וכדומה. רופאים צעירים יודעים כי נכונו להם כמה שנים מאתגרות במיוחד, שבסופן יוכשרו כרופאים מומחים, בעלי ניסיון ויכולת. זהו המחיר עבור התואר הנכסף והמתקדם בהכשרה. ישנו איזון - אך בשנים האחרונות הוא הולך ומופר.
נתוני השטח, המתבטאים בעומס הולך וגובר של חולים ובקיצוץ המשאבים והתקנים, מביא לכך שטיב ההכשרה של המתמחים, ובמקביל, איכות הטיפול בחולה - בסכנת הידרדרות משמעותית. הדבר בולט בעיקר במקצועות החיוניים של מחלקות האשפוז: רפואה פנימית, הרדמה, רפואת ילדים וכירורגיה כללית, ובעיקר באזורי הפריפריה.
ההכשרה הרפואית, כאשר ברקע עומס עבודה הולך וגובר, תמיד נמצאת בעדיפות שנייה. אפשרויות המחקר והלימוד מצטמצמות, הרופאים הותיקים יותר אינם מתפנים ללמד. אחוזי הכישלון בבחינות ההתמחות הולך ועולה.
שיקול הדעת של המתמחים נפגע
בתי החולים לא מקצים את מספר התקנים הראוי לרופאים מתמחים, על רקע שיקולים תקציביים והיעדר תקינה מעודכנת. כיוון שישנו מספר נתון של עמדות לרופא בשעות היום ובמהלך תורנות הלילה, נוצר חסר משמעותי ברופאים מתמחים במחלקות רבות. אף על פי שנקבע שרופאים אמורים לבצע ארבע-שש תורנויות בחודש, ברוב המחלקות בארץ לא עומדים בהסכמים האלו ויש הפרה שיטתית של חוק שעות העבודה והמנוחה. יותר תורניות, שנמשכות הרבה יותר שעות.
רופאים חוששים להגיש מועמדות להתמחות במחלקות שבהן חסרים רופאים, בשל תנאי העבודה המידרדרים. התוצאה היא מעגל קסמים של פגיעה בחיי הרופאים באותן מחלקות.
התמונה המתקבלת בשטח, מנקודת מבטו של המתמחה, מייאשת למדי. בחלק גדול מהתורנויות אין אפשרות לעמוד בכבוד בעומס החולים ובדרישות המערכת. כשמספר החולים הממתין לבדיקה במיון הולך ועולה, האווירה הופכת עוינת, זמן הטיפול מתקצר ונפגעת יכולתם של מרבית המתמחים לפעול תחת שיקול דעת ראוי.
תחום כפוי טובה
מרבית הצעירים שאני מכיר שפנו לרפואה, הגיעו למקצוע מתוך דחף גדול "לעשות את הדבר הנכון", לתרום לחברה ולעזור לזולת. כן, הערכים האלה עוד קיימים. ערכים אלו קיימים גם בעבודת העובדים הסוציאלים והאחיות, הקורסות תחת נטל העבודה במחלקות. אחרת, איך תסבירו את בחירתן? המערכת לא מספקת לנו את התנאים לעזור לזולת. התחושה היא כי המדינה מזניחה את אותם סקטורים במשק שאינם מספקים רווחים באופן ישיר, שאינם משרתים את העשירון העליון.
את ההכשרה האיכותית שקיבלנו, את הרצון הטוב לסייע ולרפא, עלינו להחליף במקרים רבים ביכולת ויכוח מול משפחות כועסות (לעתים קרובות בצדק), בכתיבה מהירה של מכתבי קבלה ושחרור, ובתהייה מדוע בחרנו בתחום כה כפוי טובה.
אנחנו נסיים את ההתמחות, נשרוד ונעבור הלאה לתפקיד נוח יותר. מנגד, המחלקות יישארו במצוקה הולכת וגוברת. יכולתם של הרופאים המתמחים להועיל לחולים הנזקקים, לזקנים חסרי הישע ולחסרי האמצעים תלך ותפחת.
ניהול ציני של מערכת הרפואה
בימים אלה קוראים תיגר ארגוני הרופאים על ההידרדרות הצפויה במערכת הרפואה הציבורית. אנחנו דורשים יותר תקנים לרופאים, תמיכה במחלקות נזקקות ובאזורים פריפריים, שיפור התנאים והשכר והיערכות כוללת לאתגרי הרפואה המודרנית במאה העשרים ואחת.
בהסכם האחרון בין הרופאים למעסיקיהם נקבע כי לא ישבתו במשך עשר שנים. רופאים, במהותם, אינם מעוניינים בשביתה, ויסבלו מאוד ממניעת מתן טיפול רפואי לחולים. גם בעת כתיבת שורות אלו, המחשבה אינה נוחה לי. אנחנו אוהבים את התפקיד ואת השליחות. להותיר מחלקות רפואיות ללא סגל רפואי, חדרי מיון נעולים? קשה להאמין שלכך אנחנו חותרים. אבל כשמסתכלים על הניהול הציני של המערכת הרפואה הציבורית, כפי שהיא משתקפת בשנים האחרונות, כשאנו צופים כי גם אנחנו ניזקק לטיפול רפואי בעתיד - הרי דבר אחד מובטח, כולנו נצטרך טיפול רפואי בשלב כזה או אחר - מי יודע אם נשכיל להיות מבין מטופלי העשירון העליון?
כאשר אנו מודעים לאחריות שלנו לדווח על הכשל המערכתי ההולך ומתממש סביבנו, ברור כי חובתנו לדרוש בתוקף שינוי מיידי.
הטיפול בחולה, מתן העזרה לאישה הזקנה השוכבת במסדרון כיוון שאין לה מקום בחדר - זהו עניין של סדר עדיפות לאומי. אנו בוחרים להדחיק את המציאות ולהביט במבט מזוגג על המקרן, להימנע ממחשבות על עוני, חולי, כאב ואומללות.
בעוד מגזרים אחרים מגינים בחירוף נפש על פרנסתם, במחיר השבתה למען העלאת שכרם באחוזים בודדים, אנו דורשים התייחסות לאסון הלאומי המתממש הבא. עבור החולים ועבור המתמחים, גם בשעות אלו וגם בלילה הקרוב, אין מנוס מהמציאות.
אנו דורשים מהמדינה אפשרות להמשיך לעסוק בכבוד במקצוע האהוב עלינו, לטפל בחולים בתשומת הלב הראויה להם, לשמור על רמה טובה של הכשרה ושל מחקר רפואי, ולהמשיך לעזור לזולת עם חיוך על השפתיים. אנחנו דורשים מהמדינה את האפשרות להתייחס לזולת באנושיות.
הכותב הוא רופא מתמחה בבית חולים במרכז הארץ, מייסד עמותת מרש"ם למתמחים ברפואה.
לפנייה לכתב/ת 
