אנחנו קורבן הפסח
"כל-כך רצה אלוהים במנוחתינו שסיפק לנו שבעה ימי חסד, שבהם על כל אחת ואחת מאיתנו להרגיש בת חורין אמיתית. אבל מה עשה משרד החינוך? ריפד את החג בחופשות מימין ומשמאל, והותיר אותנו, האמהות, לעבוד בפרך"
רצה הקדוש-ברוך-הוא לפנקנו בימי מנוחה, ועל כן דחס לתוך לוח השנה שמונה מועדים שמחים, משפחתיים, משמינים וחופשיים מדאגות. כבר בתחילת השנה היהודית דאג לנו ליומיים של סעודות ראש השנה, ולא רחוק משם – שבוע של חופש בצימר, תחת הסכך. לסוכות - כמו לפורים, פסח ושבועות - יש גם תוספת חג בסיום (שמיני עצרת, או לחילופין שושן פורים ואסרו חג).
עד כדי כך רצה אלוהים במנוחתינו, שבאביב טרח להוציא את כל בני ישראל ממצרים כדי לספק לנו שבעה ימי חסד, שבהם על כל אחת ואחת מאיתנו להרגיש בת חורין אמיתית. מה עוד יכולנו לבקש? לו היה זה הכל, דיינו.
אלא שמה עשה משרד החינוך? בחוכמתו כי רבה, ובבחינת "הידור מצווה", ריפד את ימי החג השמחים בחופשות מימין ומשמאל, שיחרר את כל המורות והילדים לחופשי, והותיר אותנו, האמהות, לעבוד בפרך.
בעוד שבוע נככב שוב בפרק של הישרדות, והפעם- גרסת פסח: שבט "אמהות אובדות" נגד שבט "מעסיקים". מטרת המשתתפות היא לצלוח 17 ימי חופש, מתוכם תשעה ימים של "סידור" לילדים, וכל זה מבלי להיות מפוטרות שבוע אחרי כן. בין האמצעים להצלחת המשימה ניתן למנות ליקוק לסבתות, שריון מוקדם במיוחד של הבייביסיטר השכונתית, חיזור אחר פתחי אמהות בחופשת לידה, וכסף. הרבה כסף.
זה נהנה, וזה חסר
יש סקטור אחד שנהנה מכל הסידור הזה, ויש לו אינטרס לשמר את העוולה – המורים והגננות בישראל. לא ברור מה הגיון מצא משרד החינוך בלפנות למורים את איסרו חג? שמא נצטוו הם, בניגוד לשאר, להקריב איזה קורבן בירושלים? ומה לגבי בוקרו של ל"ג בעומר, יש איזו מדורה סודית שהם מארגנים באותו יום? אולי משחקי חץ וקשת? ומה לגבי שושן פורים? וחנוכה?
ולפני שהמורים מעלים אותי על המוקד, הנה קצת מספרים בשביל לסבר את האוזן:בישראל קיים הפער הגדול ביותר בעולם בין מספר ימי החופש של הילדים לבין מספר ימי החופש הממוצע של ההורים העובדים (93 לעומת 19). מורה בישראל עובד בפועל שמונה חודשים בשנה, ומקבל שכר עבור 12 חודשים. משרה מלאה שלו עומדת על 30 שעות שבועיות, לעומת משרה של שכיר רגיל במשק שעומדת על 42 שעות. ועוד לא התחלנו לדבר על משכורת 13 ושנת שבתון.
הגיע הזמן שנעמיד קצת דברים על דיוקם. מורי ישראל אינם הסקטור היחיד שמסכן פה. הם לא היחידים שמרווחים שכר מביך, וגם לא היחידים שלוקחים עבודה הביתה, ישנו פלח שלם של העם שעושה את אותו הדבר, ועם 10-19 ימי חופש בשנה. כיצד הפכה זעקת "השחיקה" של המורים לנחלתם הבלעדית? אפשר לחשוב שהאחיות, העובדות הסוציאליות, הרופאות המתמחות, המזכירות או הקופאיות משחקות שש-בש בזמן שהם נשחקים שם.
עבדים הננו
אז יצאנו ממצרים, אבל אנחנו עדיין משועבדות. אמנם לפני שנה הוקמה עמותת "הורים עובדים לשינוי", במטרה להוביל לשינוי תחיקתי בחופשות התלמידים, אפילו יוסדה ועדה מיוחדת בכנסת לעניין קיצור החופש הגדול, אבל שום דבר לא יצא מזה פשוט כי נשארנו בבית ולא עוררנו סערה ציבורית. כי אנחנו סותמות את הפה ומשלמות לקייטנות. ועכשיו שוב מתברר שהקורבן האמיתי של פסח, הן האמהות.ובמקום לזעוק בכיכרות שתש כוחנו, דווה ליבינו, ודי דיינו, אנחנו סותמות את הפה. כי אנחנו חלשות מכדי לצעוק, מטומטמות מכדי להתאגד, ופחדניות מכדי לשבות. כי אין לנו במה לאיים על המשק. שביתה שלנו לא תרגש אף מעסיק - הוא פשוט יגיד לנו "ביוש", יזרוק אותנו לעזאזל יחד עם "משרת האם" שלנו, וימליך תחתינו רווקה.
לא בנות חורין אנחנו, ובקצב שדברים מתקדמים פה במדינה כבר לא בטוח שנזכה לראות את בנותינו ואף לא את בנות בנותינו נגאלות מעבודת הפרך הזו. נס יציאת מצרים לא יתרחש כאן. לא לפני שנפגין ונדפוק על השולחן ונדרוש מנציגי התמ"ת, משרד האוצר ומשרד החינוך אחד מארבעה: או שיוסיפו לנו ימי חופש לשהות עם הילדים, או שישתתפו במימון הקייטנות, או שיקצרו את החופשות בתמורה להעלאת שכר המורים, או שיכוננו מערך לימודים בלתי פורמלי בזמן החופשות. שאם לא כן, נשב מסובות סביב השולחן, שרות "עבדים הננו".
לפנייה לכתב/ת 
הכיתה נשארה ריקה
צילום: הרצל יוסף
רחלי מלק-בודה
מומלצים
