ההתנתקות מרצועת תל-אביב

בלהט הוויכוח הפוליטי בישראל, עולה מדי פעם הצעתם של אנשי שמאל לעקור את המתנחלים מיישוביהם אל הנגב והגליל. כבר הורגלנו לכך שאת "הוויתורים הכואבים" דורשים דוברי השמאל ומנהיגיו מכולם, זולת עצמם. אלא שקריאה זו ליישוב הפריפריה במפוני העתיד, חושפת כשל עמוק ביחסו של השמאל הישראלי לקשר שבין המרחב הגיאוגרפי ודפוסי ההצבעה, גם בתוך הקו הירוק. עיון קל בהתפלגות האלקטורט המפלגתי בישראל על-פי מקום מגורים, מגלה התאמה עקבית בין מגורים בפריפריה והשתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך, לבין נטייה להצבעה לימין.

בשיח התקשורתי ובחוגי האינטלקטואלים רווחת יותר מתמיד הסברה, כי תשעה קבין של ליברליזם ונאורות נטלה תל-אביב - והשאר ישראל כולה. על-פי גישה זו, הציבור הנאור מוקף באספסוף פריפריאלי חרדי-מזרחי-רוסי שטוף יצר לאומנות לא רציונלי.

התבוננות ביקורתית במפת פגיעותיו של הטרור הפלסטיני עשויה להצביע על הסבר חלופי, המבוסס יותר על עובדות, ופחות על יוהרה. ממפה זו ניתן ללמוד כי תושבי הפריפריה ובני השכבות העניות היו נפגעיה העיקריים של הטרור. מאז חתימת הסכם אוסלו ב-1993 למשל, פגע טרור המתאבדים הפלסטיני בעיקר בערי הפריפריה דוגמת עפולה, חדרה, או אף בירושלים הענייה, בעלת האוכלוסייה החרדית והמזרחית. 

רוב קורבנותיו של טרור המתאבדים היו נוסעי התחבורה הציבורית או הקונים בשווקים. גם בתל-אביב זירות הפיגוע הקטלניות כללו בעיקר מתחמים לא מאובטחים, דוגמת התחנה המרכזית הישנה ואוטובוסים.

אפילו הקיבוצניקים בעוטף עזה, שהתחנכו על ברכי מפ"ם, לא היו מסוגלים ברובם בבחירות האחרונות לשלשל לקלפי את פתקה של מרצ. מרגע שטרור הטילים החל למרר את חייהם, שוב לא מיהרו להצביע לרשימה המהססת בזכות המדינה להגן על ילדיך, בשעה שהאויב מפגיז אותך על בסיס יומיומי .

עבור הישראלי בן המעמד הגבוה, הגר במרכז הבטוח יחסית, זה העובד במשרד מאובטח עם חניון מסודר, ושילדיו אינם נזקקים לשירותי התחבורה הציבורית, טרור המתאבדים היה הרבה פחות מוחשי - בהשוואה לישראלי החי באזורי התפר, וששגרת חייו כוללת נסיעה באוטובוס לעבודה או לקניות בשוק. זה שילדיו מרטיבים את מיטותיהם לאחר שנים של אימת טילים ופיגועים.

גודל האיום מעצב השקפה פוליטית 

אין לנתק אפוא עיצוב השקפה פוליטית מעוצמת החשיפה לאיומים ביטחוניים. ייתכן כי זה הגורם המסביר את נטייתם ימינה של בני הפריפריה בהשוואה למקביליהם מהמעמד הבינוני-גבוה שבגוש דן. מאליה עולה השאלה, האם הנאור ה"תל-אביבי" המצוי, יוסיף לצדד בנסיגות ובוויתורים לו היה מעתיק את מגוריו לנגב או לגליל?

אני הייתי מציע, ברוח הזמן, ליצור פורמט חדיש של תוכנית ריאליטי, שבה יתנדבו מצביעי שמאל מתל-אביב, הרצליה, רמת השרון וגבעתיים, לעקור לצמיתות לאחת מערי הפריפריה. כל אחד מהמשתתפים בתוכנית יתועד בפריים טיים, כשהוא מנהל את חייו המשפחתיים והמקצועיים בבית-שאן או בנצרת-עלית, ללא יכולת "לברוח" לסוף-שבוע אצל קרוביו במרכז, או לגיחה חטופה לחו"ל, בדיוק כמו תושבי הפריפריה האחרים.

מעניין לבדוק אם מצביעי השמאל המשתתפים בתוכנית יישארו איתנים ב"נאורותם" ולא יירתעו מלשלם את המחיר הביטחוני שיצרו ההסכמים המדיניים והנסיגות שבהם תמכו? האם יוסיפו להטיף בפטרונות ל"נבערים מעיירות הפיתוח", בשעה שילדיהם וקרוביהם חשופים לסכנות הנובעות מיישום המדיניות שבה צידדו? מי יודע, אולי בתום 10 או 20 עונות שידור מוצלחות, יוענק פרס הוקרה מיוחד לשמאלני המתמיד בדעותיו. אלא שלפני שרבבות תל אביבים-שמאלנים יצבאו על דלתה של חברת ההפקה ויעקרו מרצונם לשכונות שפירא והתקווה, לצפת או לאשקלון, אני מציע להם להיזכר בעיקרון נושן שטבע יהודי שהגותו ודאי חביבה עליהם: "ההוויה קובעת את התודעה". יש מתנדבים?