לא רואה את הילדים, גם לא אוכל: יום בחיי מתמחה

12:30 – מסיימים את ביקור הרופאים. עגלת ארוחת הצהריים של הילדים עוברת לידנו, אך כרגיל אנחנו רק מריחים את השניצלים וממשיכים הלאה. לפנינו ישיבות, סידורים, בדיקות ושחרורים. רוב המתמחים אוכלים כריך שהביאו מהבית, חלקם מסתפקים בשאריות מהמטבח של המחלקה. את חדר האוכל של בית החולים לא ראיתי כבר כמה חודשים.

לכאורה, אגף הילדים בשו אני עובד משופע במתמחים. בפועל, יותר ממחציתם נמצאים כרגע במשימות מחוץ למחלקה במרפאות, בתחנות טיפות חלב וכדומה. אלה מקורות המימון לתקנים שמשרד הבריאות לא עדכן משנת 1977.

14:45 – העבודה עוד רבה וההורים צובאים על חדר הרופאים, מבקשים לדעת מתי יצא מכתב השחרור, מה קורה עם הבדיקות, מתי יבוצע האולטראסאונד. אני נוטש את שאר המתמחים והסטאז'רים (אלה שלא ממשיכים גם הם לתורנות במיון ובטיפול נמרץ) שייאלצו לסיים את העבודה בלעדי, ועושה את דרכי לתורנות בפגייה.

15:00 – את המולת המחלקה מחליף השקט המתוח של טיפול נמרץ פגים. צפצוף המוניטורים, אוושת מכונות ההנשמה והשיחות השקטות בין ההורים ליד האינקובטורים משרים תחושת רוגע מדומה. למעשה, מדובר באחד המקומות הבעייתיים במערכת הבריאות. 

בשעות התורנות, התורן הנוסף ואני אחראים על מחלקת טיפול נמרץ שבה מעל 40 פגים, חלקם מונשמים, וכן על מחלקת יילודים שבה בערך 100 תינוקות הזורמים מחדרי הלידה. גם צוות האחיות מצומצם וחסר. בניגוד לרוב מדינות המערב, הכונן המומחה לא נמצא בפגייה בשעות הלילה אלא מייעץ בטלפון ומגיע רק במקרה הצורך.

בדומה לרוב המומחים העובדים איתי בבית החולים, גם המומחה בפגייה נוסע לאחר סיום העבודה במחלקה אל המרפאה של קופת חולים כדי להרוויח משכורת נורמלית. יום העבודה שלו נגמר בין שמונה לעשר בערב.

כמו טיפול נמרץ ילדים, גם הפגיות סובלות ממחסור חמור ברופאים מומחים. כשאין עבודה פרטית בתחום, הפופולריות יורדת בהתאם, זאת למרות ההצעה הנדיבה של האוצר - תוספת מתמרצת של 2.3% (!) למשכורת העלובה ממילא. בחברת החשמל היו מגיבים בגיחוך, ומורידים את השלטר.

הבייביסיטר של הילדים מרוויחה יותר לשעה. ד"ר בן פלג ובתו שירה
 

19:00 – "אבא, אתה בעבודה?" שואלת שירה בטלפון. עם אשתי נמצאת הבייביסיטר שבאה לעזור כשהסבתות לא זמינות. שעת עבודה שלה עולה לי יותר משאני מרוויח לשעה, כך שלמעשה ברגע זה אני מפסיד כמה שקלים בכל שעה. לא, האירוניה לא משעשעת אותי.

21:00 – אני מנצל הפוגה בפעילות הפגייה כדי לשבת קצת על עבודה. אני כותב את סידור העבודה במחלקה לשבוע הבא, מנסה לקרוא מאמר או לקדם מחקר תקוע. המאבק אבוד מראש, עדיף לשתות עוד כוס קפה ולחטוף משהו לאכול.

2:00 – התורן השני ואני מחלקים את השעות השקטות יותר של הלילה בינינו, כדי לנסות לתפוס כמה שעות שינה.

3:35 – כצפוי, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. יולדת עם תאומים בשבוע 29 נכנסת לקיסרי דחוף, ושנינו התורנים רצים לחדר הלידה. אנו מכינים את עמדות ההחייאה בשתיקה. שנינו מבינים שהלילה כבר אבוד. התאומים נזקקים להחייאה קצרה אך מגיעים בשלום לפגייה, שם אנו ממשיכים בטיפול. האדרנלין עושה את שלו ומחזיק אותנו עד הבוקר.

7:00 – משמרת הבוקר של האחיות מגיעה לעבודה. חלקן הספיקו להעביר איתי משמרת ערב, לחזור הביתה, לנוח ולשוב למשמרת נוספת לפני שסיימתי את התורנות. אני עושה סיבוב אחרון בין הפגים ומכין את הניירות להעברת המחלקה עם שאר הרופאים.

9:30 – אני עובר במחלקה לקחת את תלוש המשכורת. שכר בסיס: 26.65 שקל לשעה. תשע תורנויות בחודש שעבר. סך הכל כולל תורנויות: 18,000 שקל ברוטו, 11,500 שקל בבנק. "על זה אתה מתבכיין?" יכתוב הטוקבקיסט, אבל בואו לא נשכח שזה השכר על כ-350 שעות עבודה חודשיות. קצת יותר מכפול משעות העבודה של הפקיד באוצר שמציע לי 5% תוספת לאורך 5 שנים.

אבל לפחות זה עדיף על המשכורת של אשתי. בחודשי ההריון ובחופשת הלידה אין תורנויות, והמשכורת צונחת לפחות ב-50%.

שלא תבינו לא נכון, אני מת על העבודה שלי. זה מקצוע מדהים ומספק. אם התגמול הכלכלי והתנאים היו מאפשרים חיים נורמליים, לא נראה לי שהיה מחסור ברופאים, באף תחום.

10:30 – אני מגיע הביתה, שיכור מעייפות. על אשתי עבר עוד לילה קשה עם התינוק, אבל במקום לתת לה לנוח מעט עד שהילדה חוזרת מהגן, אני נרדם על הספה לכמה שעות. מחר בבוקר אני חוזר לעוד תורנות, השלישית השבוע.

אני מתעורר מצלצול הטלפון שלי. "אתה בא למשחק של הנבחרת בשבת? יש כרטיסים", שואל דניאל, אחד החברים שעובדים בעבודה נורמלית. אני, כמובן, תורן בשבת. יום המנוחה הקרוב שלי הוא בסוף השבוע הבא, בעוד כ-10 ימים.

הכותב מתמחה ברפואת ילדים, בי"ח דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב (איכילוב).