סוף עידן הנאורות?
אחרי שתי עונות מוצלחות של "החברים של נאור", חוזר ציון להומור הוולגרי מן העבר. במקום עלילה הזויה אך לגיטימית ומשעשעת, קיבלנו בפרק הראשון של העונה בדיחות על ערסים
דווקא כשהפסקנו לחכות לנאור ציון בפינה, וסתם חיכינו לעוד עונה של "החברים של נאור" (שחזרה אתמול, ג', לערוץ 10 בעונה שלישית), זה קרה. צריך לומר את זה, צריך לשיר את זה בצער, כמו שאמר המר"ן שלמה ארצי, אבל הפרק הראשון של העונה השלישית לא עונה על הסטנדרט של שתי העונות הקודמות.
מתוך "החברים של נאור". בדיחות עדתיות
העונה הראשונה היתה מפתיעה ומרעננת, השנייה היתה מושקעת יותר ומהוקצעת, השלישית לוקחת כמה צעדים אחורה, אם לשפוט על סמך הפרק הראשון, והופכת - לא נעים להגיד - למה שהיינו מצפים מנאור ציון לפני שידענו למה הוא מסוגל. סדרת פאנצ'ים על ערסים, כוריאוגרפיה עדתית, הכוללת מרוקאים גסים מול פולנים קרים (עם יוסי בובליל בתפקיד חייו), ובדיחות על שמרנות מינית שנגמרת - איך לא - בחגורת צניעות.
שיבת ציון
הכישרון של נאור ציון היה בלקחת סיטואציות קיומיות על גבול המופרכות, ולהמיר אותן בהצלחה לעלילה לגיטימית שיש בה הרבה פאן. הרעיונות שעמדו בבסיס התסריטים תמיד היו - ועדיין - הצד החזק של הסדרה.
הפער בין הבנאדם שאתה יוצא איתו למשל, ובין המשפחה שמגיעה איתו באותו דיל, הוא בסיס מעולה לסדרה קומית מסוגה של "החברים של נאור", אבל איכשהו בפרק הזה הכל התנקז אל וולגריזם, פאנצ'ים שאפשר להריח הרבה לפני שהם מתקרבים, ותוקפנות לעגנית שהיא מפלטו של הסטנדאפיסט הלא מתוחכם וחסר הביטחון.
מתבגר עם פה ג'ורה (שיצר מיני שערורייה לפני שידור הפרק), גיחוך על מבוגרים שצריך להחליף להם חיתול או אנשים ש"מדברים דרך צינור בגרון" - אצלי כל זה השאיר טעם עבש וצער על העובדה ששם נעצר ההומור המשוכלל (ומה בדיוק מצחיק שם?) של נאור ציון.
מכיוון שאחרי הניכוי של תמר קינן מהקאסט (והחלפתה במלי לוי), ויובל סמו הוא הבנאדם היחיד בסדרה שאשכרה יודע לשחק, נשארנו עם פרק שהפספוסים שלו מצחיקים יותר ממנו.
18 פרקים מחכים לנו בעונה הזאת. אחרי ההצלחה של שתי העונות הקודמות, ערוץ 10 פינה את הכסף, והשקיע בעונה ארוכה ומרובת סלבז. לפחות מבחינת הצופים, יש לנאור ציון ולחבורה שלו הרבה זמן להתעלות על השאננות שהביאה אותם מהברקות, כמו מעלים הידידים או שיעורי הסמסים, לבדיחות על עדות, ולהחזיר עטרה ליושנה.
