צליל היונה נשמע

הוא אמר: "רקנאטי גמר על השחור." מישהו אמר: "רקנאטי גמר על השחור." באוזניו שלו שמע את הקול, קול חסר פנים וחסר גוף, קול לבדו, אבל איפשהו ברחוב או בחצר או על גג הבית או באחת מדירותיו (ישנות ומגושמות ונמוכות תקרה וזעירות לעומת דירתם שבקומה העליונה) – באחד המקומות האלה מילט מפיו מישהו את הקול הזה ואמר באנחה: "רקנאטי גמר על השחור."

המזלג שבידה של קארן קפא רגע, מסויג, ועל אחת משיניו רטט יהלום של עסיס מלונים. עיניה נפנו אל החלון שהדף את היונה, וכל פניה קפאו רגע בתנועת לעיסה מוארכת. "טעות בכתובת..." אמרה לאט, מתוך הרהור. ועדיין בחנה במבטה את הזגוגית הכפולה, ששום יונה לא תחדור בעדה. שום דבר לא נראה שם עכשיו, לא נוצה תלושה, לא גרגר אבק; רק שמים כחולים, מעוננים קצת, סתומים כמו חלום, וכמה ראשי מגדלים ומנופים במרחק.

"לפני זה, לפני היונה, שמעת משהו?" לרנר שאל.

"לא נוצה תלושה, לא גרגר אבק" (צילום: index open)

קארן ליקקה את שפתיה. שוב לא נראו פניה מוארכות, ולא ניכרה בהן כל הסחת דעת; רק אנינותה הדקה של מי שלא מכירה בשום חולשה. היא ניערה את שערה המוזהב המוחלק, הניחה את מזלגה על הצלחת הריקה והרחיקה אותה: "לא שמעתי כלום."

"לא שמעת מישהו אומר משהו?" לרנר חזר ושאל. "מישהו אומר משהו כמו 'רקנאטי עשה ככה וככה'?"

עיניים ירוקות יש לה לקארן. יש שיגדירו את צבען "ירוק חתולי", אבל לא לרנר, בשום פנים לא יעז להגדיר אותן כך. אשתו זרקה בו מבט זוהר קצר: "אמרתי שלא."

בכל פעם שעוברים לבית חדש נדרש קצת זמן כדי להתרגל לזרמי האוויר המיוחדים לו, לקולות החדשים שמקיפים אותו – כך הסבירה לו אמו פעם, מזמן. היא שכבה אז לצדו במיטתו והרגיעה את פחדי הלילה שלו במקום החדש שאביו קנה להם. אבל את הדירה הזאת שבקומה העליונה קנה לרנר בכוחות עצמו, ולאמו עכשיו מיטתה שלה לשכב בה לבדה. הוא הקיף את סביבתו במבט ארוך ושאל את אשתו בפעם האחרונה: "לא שמעת קול אומר 'רקנאטי'? רגע אחד לפני היונה?"

קארן קמה מן השולחן. "מאיזה רקנאטי אתה בדיוק לחוץ," מלמלה רפה וחסרת עניין ופנתה אל דלת הזכוכית של רחבת העץ לעשן שם, "הפורץ הכי מצויד והכי מורעב לא יצליח לדחוף לכאן אצבע, אז על קולות אתה מדבר אתי, חומד?"

הוא ראה את גלאיה של מערכת האזעקה, גלאי נפח וגלאי זעזועים וגלאים אקוסטיים, נדרכים כמו כלבים כשנעה הדלת במסילתה. אתמול מירק התאילנדי את זגוגית הדלת הזאת, ועכשיו היתה צלולה כמו החלל הפתוח, כמו האין, כמו שום כלום. וגם בזה ניכר כספו של לרנר.

הוא יכול להריח עד כאן את הלכה שרחבת העץ נמשחה בה, את ריחו של החדש. כל הבית כולו נשא את הריח החריף הזה של החדש, המשופר, המרומם, היקר, הלבן, הלא קצוב, הלא נגוע, ריחו של דף חלק. שלוש דירות בנות שמונים שנה נמכרו והוחרבו ונמחו ואוחו לדירה הגדולה כל כך שלרנר ואשתו יושבים בה עכשיו.

האדריכל בעצמו אמר להם: "אין כמו כסף טוב לנקות את הנשמה. תרגישו פה בנוח." רק "המרפק" הציק לו לאדריכל: אותה פינה עיקשת שתפסה שם הדירה הרביעית, הסמוכה לדירתם, שבעליה מסרב לפנות אותה. כמו מרפק היא נתקעה בצלעותיה של דירת הפאר הזאת וגרעה ממנה רבע תמים משטחה של הקומה האחרונה.

אבל הקול ההוא לא נדחק בכוח, הקול ההוא לא מִרפק. הוא רק אמר, בפירוש אמר: "רקנאטי גמר על השחור."

בצפון העיר עינו קטין במיטתו עד שגילה איפה הכסף – על זה כבר שמעו כולם; גם על זוג הקשישים האמידים שנמצאו לא רחוק משם, עירומים וקשורים בשלשלאות של כלביהם לסורגי החלון, כולם קראו כל מילה; ועל ההיא דיברו יומיים בלי סוף, על הגברת שהתארסה חמש פעמים, וחמש אצבעות גם ריסקו לה – אחת לכל טבעת. לרנר נשכב על גבו, משך אליו את קארן העירומה כולה מלבד התליון הגדול שהזהיב את חזה, והיהלומים שקיבלה בירושה ניקדו את קמיצותיה כנקודות חן נוצצות.

שום פורץ לא יצליח לדחוף לכאן קצה אצבע, היא אמרה, גם לא הפורץ המצויד ביותר או הרעב ביותר. אבל מה היא מבינה בדברים האלה. אדריכלים רואים בשבילה, עורכי דין מדברים במקומה, גלאים אלקטרוניים מפנים לה דרך. היא עוד תהיה, כמו אביה, מנתחת עיניים מומחית, כמוהו תתקן עיוותי קרנית ועדשות עכורות ופגיעות עצב בטיפול אישי-אישי. אבל שניהם – גם היא וגם אביה – שניהם הרי לא רואים אף אחד ממטר.

גם עכשיו, באפלת הלילה המקיפה את מיטתם, לא עממו ברק שערה ולובן עורה, ונדמה שהחושך בכבודו ובעצמו לא יעז לגעת בה באצבעותיו השחורות. יהירה וקרה ונאהבת היתה עצלותה של אשתו, ולרנר עצם את עיניו למגעה. "רוצה מתנה ליום הולדת," לחששה במתיקות אבל בלי שמץ פינוק, "רוצה גם את החלק של ההומו, טוב, חומד?"

"בטח, בטח," ענה לה והידק את ידיו על מותניה.

עיניו נעצמו שוב כשהרפה ונרדם, ונעלמה מהן ראשיתו של הכתם הלח שבצבץ והכהה את הקיר שמולו, קיר ה"מרפק" שמעבר לו תקועה הדירה הרביעית.

עורך הדין גמגם והתבלבל בכל פעם שעלה לשיחה הדייר השכן, ולא רק בגלל עיקשותו להתבצר בדירתו ולסרב לכל הסדר כספי או לדירה חלופית; הגאיו הנוקשים של שמו הם שהכשילו את עורך הדין, הם והעיצור שתקוע בהם כמו שיהוק. עם הזמן ויתר עורך הדין על ניסיונותיו להגות את שמו והחל לכנות אותו בפשטות "ההומו", וכמוהו עשו כל האחרים.

שוב לא הזכירו את שמו של השכן, וגם דירתו לא הוזכרה מעת שוויתרו עליה – נדמה אז שככל שהם פותחים את ידם, כן הוא הולך ומסתגר בחדריו. אבל מחשבה אחת עוד היתה חוזרת ומדגדגת את לרנר גם אחרי שחדלו עורכי הדין להציע ולהתרות ולאיים, מחשבה שלא ההיגיון הצרוף חולל אותה אלא אי-היגיון משולח ופראי כמו צחוק בפּנים: מי שמסתגר לו ככה בחדריו, בשביל מה בעצם הוא צריך דירה שלמה?

הוא הזדקף בבת אחת למחוץ את שיירי החלום, אבל קרינתם עוד חדרה אל ערותו והציקה לו בשאלות: כן קרה? לא קרה?

גם בערותו לא היו הדברים נהירים, אף לא בסביבתו הקרובה. מרחביה הלבנים הענניים הנקיים כל כך של הדירה החדשה הפחידו אותו קצת, בילושם החרישי של הגלאים סמרר את עורו, העיקו גם ריקות החדרים, דממתם. טשטוש החושים שבשינה לא הרפה ממנו גם כשהרחיק את מבטו אל מחוץ לחלון: מופע הראווה של הבניינים הנבנים הסתחרר על קו החוף והתרוצץ לאורכו.

לרנר צמצם את עפעפיו מפני אור הבוקר התקיף ומפני מראותיו: מנוף חג שם על ראש מגדל כמו רגל של נערת גוגו מפלצתית בגרבון רשת.

משהו ניער את חושיו והחזיר את מבטו אל חלקת הקיר שמולו: כתם חיוור מאוד, כמעט לא נראה, פשט בו בחשאי בלילה – אולי כבר לפני ימים אחדים – אבל רק עכשיו עלה אל פני השטח.

לרנר סקר אותו רגע ממרחק.

הוא קרב אל הקיר המשותף להם ולהומו והניח עליו את כף ידו. הבל קריר עלה מהכתם וצינן את שקערורית היד החמה משינה. אשתו איננה כאן – כשהיא יוצאת בבוקר למרפאות של אביה, אין לרנר שומע את הדלת נטרקת: מיטתם צפה על פני אוקיינוס אחר שעל גלובוס ביתם. הוא אמד את גודל הכתם – נראה שאורכו כארבעים סנטימטרים – ואחר כך הצמיד אליו את אוזנו. טרטור מכונה כבד חתר מבעד לשכבות הקיר וכמוהו כצליל המזוקק של השחתה ובלאי, של נחשלות, של עוני, של סרח עודף.

היתה בהן, בקרירותו של הכתם ובלחותו, חומריות כמעט אנושית ואינטימית:

לרנר חש פתאום במערומיו, בשערות ידיו שסמרו מפני צינת הקיר או מפני רכותו – אין זה משנה מפני מה. הוא הוציא מארון הבגדים תחתונים חדשים ומכנסיים וחולצה ולבש אותם. אחר כך פנה אל חדר האמבטיה והשתין וצחצח שיניים ושטף את פניו, ואת אפרכסת אוזנו רחץ במים חמים. חזר לחדר השינה ונעל את נעליו, ורגע לפני שיצא מן הבית תלש ממחטת נייר אחת מחפיסתה: נכון, העניין שלשמו הוא יוצא עכשיו מדלת אל דלת אולי רגיש קצת, אבל לא כדי לנגב דמעות הוא לוקח אתו את הממחטה הזאת.

מעלית אישית יש להם, ללרנר ולאשתו; הפיר שלה נבנה על צלעו החיצונית של הבית ונדמה שהתנפח שם וריד ארוך ועצבני במקצת שמאותת: עדיף שלא תתעסקו אתי. קצר היה תהליך האישור בזכות הכספים שפיזרו עורכי דינו של לרנר, ועד מהרה השתתקו כל מחאות הדיירים ואיומי העירייה. "אין כמו כסף טוב לכבות שרפות," אמרו לו עורכי הדין, "תרגיש בנוח." הרבה דברים כסף יכול לעשות, ויעידו על כך כל אותם יהודים צרפתים ואמריקאים ודרום אפריקאים שיושבים עכשיו שקטים-שקטים על הקרקעות שסידר להם מהמִנהל, אם בתחומי הקו הירוק ואם מעבר לו. בקלות סידר להם לעלות מיבשת ליבשת, אז מה זה בשבילו מעלית של שש קומות?

הסיפור לקוח מתוך "בית הדיו", הוצאת עם עובד, 290 עמ'. ספרה הראשון של עינהר, "טורפים של קיץ", יצא בהוצאת עם עובד וזכה בפרס רומן הביכורים של פרס ספיר לשנת 2011.