האהוב שלי מאוד חברותי, אני דווקא לא משהו
כשהייתי לבד בתוך הטירוף הזה של הבדידות, סיפרתי לעצמי שאני מיזנתרופית. אנשים חייבים לספר לעצמם סיפורים שיצדיקו את העדפתם לצג מחשב במקום בן אדם חי ונושם לידם
כשהייתי צעירה, הייתי מחליפה זהויות מיניות כל חודש. הייתי נותנת את הלב שלי בעיקר בספייסים וירטואליים. פעם הייתי לסבית, פעם סטרייטית, פעם שניהם, מה שאנשים אוהבים לקרוא לו דו מינית. איך אני שונאת את הביטוי הזה.
גרידיוּת על החיים, זה מה שזה. וגם אף פעם לא הייתי בשום חוף ביוון. אבל אני לא מתלוננת. פותחת טלוויזיה על ערוץ של סרטים מצוירים ומתערבבת עם הדמויות המקשקשות. שואבת מהן חוכמת חיים בשקל, אבל כזאת שאם בוחנים אותה טוב, היא דווקא עובדת. אחר כך אני עושה לילה לבן ומנתחת את כל התובנות שלהם.
בייב רוצה שנצא לערבי זוגות. שונאת את היצר החברותי הזה שלו.
אנחנו צוחקים המון. מתפקעים. יש אנשים שנתקלים בסיטואציות מצחיקות ובוהים בהן כאילו זה סרט מדע על חיי המין של לטאות בזימבבוואה. הם מפחדים שאם יחייכו קצת, זה ישנה את הדעה של הסביבה עליהם.
בגיל שלוש גיליתי את ההומור. טוב, אז עוד לא היה אינטרנט. בגיל יותר מבוגר הייתי רצה בים, והחיים שלי היו יפים. עבדתי המון. לא רציתי מה שאין לי. למשל כרטיסי אשראי או בגדים משומשים.
חייתי נכון רוב הזמן.
היה לי המון זמן לעצמי.
התרגשתי כל הזמן.
אני אוהבת אותו. אנחנו מראים זה לזה את מה שיש לנו. מבפנים ומבחוץ. מעכשיו אנחנו כבר לא לבד. כל האנשים שזזים כל כך מהר בעולם לא יכולים עלינו. ובסופי שבוע אנחנו יוצאים לרקוד ומצליחים, למרות הרעש, לשמוע זה את זה.
הוא אוהב אותי. נגמרו לו המילים שצריך, עכשיו יש לו את המילים שבאמת. יש אור גדול בחיים שלנו.
כשהייתי לבד בתוך הטירוף הזה של הבדידות, סיפרתי לעצמי שאני מיזנתרופית. אנשים חייבים לספר לעצמם סיפורים שיצדיקו את העובדה שהם מעדיפים צג מחשב מרצד במקום בן אדם חי ונושם לידם.
בשבת בייב לקח אותי לפגוש קבוצה של עוד כמה חברים הזויים שלו. כאלה שהבדידות העבירה אותם על דעתם אז הם מתאספים בחצר אחת ויושבים במעגל, טוחנים ומכרסמים בהתמדה את מה שכל אחד הביא לחגיגה ומנסים לחייך. הם זזו קצת בכסא שלהם כשבייב ואני החזקנו ידיים.
אשה גדולה אחת שם עניינה אותי במיוחד, אז קירבתי את הכסא שלי אליה, שברתי ככה את המעגל המושלם שלהם, אבל זה היה שווה. שאלתי אותה מה עם אהבה, אז היא אמרה לי שהיא מקבלת המון אהבה מחמשת החתולים שלה ושני הכלבים שלה, ואפילו מהחפצים שלה.
החפצים שלה!
בלעתי רוק וסתמתי את הפה. היה לי משונה לא לפרוץ בשטף מילים קטלני על קשקושים כל כך הזויים שאנשים מוצאים מהפה בכזאת קלות. הייתי ממש גאה בעצמי, אבל ידעתי שאם אגיד לה מה אני באמת חושבת, היא לא תספר לי את מה שעובר בעולם המעוות שלה, ואז לא יהיה לי מה לספר לכם. לא חבל?
בת 50. גרה לבד ומלטפת את החפצים שלה
ההיא מפעם:
יש לי מחשב, אז לא מזיז לי שאין לי חבר
בלה פלור
אני לא מהסוג הזה של נשים שכל הזמן רוצות שיעשו להן דברים. מבחינתי אין הרבה הבדל בין אורגזמה לבין התקף לב. אז מה הפלא שהמחשב הוא החבר הכי טוב שלי?
היא חושבת שיותר פשוט לה לזרום עם החיים שלה כמו שהם. לטחון את כל האוכל שיש בבית שלה, ובבית של אמא שלה ובשני הסופרים השכונתיים. בת 50. גרה לבד ומלטפת את החפצים שלה. במיוחד את המחשב שלה. היא אמרה שהיא קראה על זה המון מאמרים, ושאם אחשוב על זה בהיגיון, אני אראה שבעצם היא שייכת לקבוצה של אנשים שמצילים את האנושות.
הא? לא התאפקתי. פניני החוכמה האלה פשוט הפילו אותי.
כן. את האנושות היא מצילה. היום אנשים הולכים בלי בושה ומתחברים אחד עם השני ומתחתנים ומביאים ילדים והעולם מגיע לכדי התפוצצות אוכלוסין. ככה שאם אחשוב על זה, אני אראה שהיא תורמת הרבה לסביבה ולאיכות החיים בעולם משופר יותר.
פסיכי יותר, את מתכוונת, רציתי להגיד אבל לפעמים הטמטום של אנשים משאיר אותי בכזה הלם שאני מסתכלת עליהם בשתיקה. הם מבסוטים מהמבט הזה שלי. הם בטוחים שאני נופלת מהחוכמה הנשפכת שלהם.
"כולם לבד היום", היא טוענת בלהט. "אני מעדיפה גם שלא יהיו מסביבי יותר מדי חברים. אני טיפוס קשה, תביני, אז אני מעדיפה להיות לבד מאשר לפגוע באנשים".
ביטויי צער כאלה. סיפורי קומיקס של עולם משוגע. שירי הלל לבדידות.
פעם אנשים היו יושבים מעבר לצגי המחשב שלהם ומספרים זה לזה שהם קצת נבוכים מכל ההתמכרות הזאת לווירטואליה. מאז הם למדו מילה חדשה. מיזנתרופיה. תחלואי העולם הזה קיבלו הגדרה שמאדירה אותם.
טוב, מה אני רוצה. אני והחיבוקים שיש לי כל בוקר וכל ערב.
לפנייה לכתב/ת 
נגמרו לו המילים שצריך, עכשיו יש לו את המילים שבאמת
צילום: index open
מומלצים
