דור ה-N: נרקיסיסטים אבודים או שעירים לעזאזל?

<< גוגל נלחמת בפיראטים באנדרואיד מרקט

מחקרים פסיכולוגים מהשנים האחרונות טוענים שהדור שנולד בשנות ה-80, דור ה-Y, הוא הדור הנרקיסיסטי והעסוק ביותר בעצמו אי פעם: אנחנו מבלים את שנות העשרים שלנו בסירוב להתבגר, בחיפוש עצמי בעבודות ולימודים, ברחבי העולם – וברשת. אבל האם באמת מדובר בדור שהתרכז בעצמו עד שאיבד את עצמו בדרך, או בתמונת מצב לא מאוזנת שנהגתה על ידי דורות קודמים?

מגפת הנרקיסיזם

חלק מן החוקרים מסבירים את התופעה בחינוך שקיבל הדור מהדר שנולד בגיל החמישים, שהיה רך ומרוכז מדי בלטפח את הערך העצמי של ילדיו. חוקרים אחרים מקשרים בין העיסוק העצמי לעליית השימוש באינטרנט. הספר המצוטט ביותר בנושא הוא של פרופ' ג'ין טוונגי מאוניברסיטת סאן דייגו, "מגפת הנרקיסיזם". טוונגי ושותפיה נתנו ליותר מ-16 אלף סטודנטים אמריקנים בין השנים 2002-2007 לענות על שאלון לזיהוי אישיות נרקיסיסטית, וקיבלו תוצאות שהדהימו אותם: 30 אחוז מהנשאלים התאימו להגדרות של נרקיסיסטים, בהשוואה ל-15 אחוז בלבד בשנת 1982.

במחקר אחר של טוונגי נשאלו 35 אלף משיבים בגילאים שונים האם הרגישו אי פעם שיש להם תסמינים של נרקיסיזם (תחושה מנופחת של חשיבות עצמית, חוסר אמפתיה, גאווה וחומרניות). "בדרך כלל לאנשים המבוגרים יותר היו התוצאות הגבוהות ביותר, אבל הנתונים הראו את ההיפך", מספרת טוונגי. "רק שלושה אחוזים מהנשאלים שהיו מעל גיל 65 הציגו את התסמינים לעומת 10 אחוז מאלו שבגילאי העשרים".

האשמים במגפת הנרקיסיזם, אומרת טוונגי, הם הורות רכה, האדרת תרבות הסלבריטיז ושוב - האינטרנט. מחקר אחר של חוקרת באוניברסיטת מישיגן, שרה קונרת, הציג נתונים של מבחני אישיות, שלפיהם סטודנטים של העשור וחצי האחרונים פחות אמפתיים בכ-40 אחוז מאלו של לפני 20 ו-30 שנה. נקודת המפנה, כך היא טוענת, היא שנת 2000 – תקופה שבה האינטרנט כבר הפך לזמין כמעט בכל בית. "רבים רואים בדור זה של סטודנטים, שלפעמים נקרא "דור האני", כאחד מהדורות המרוכזים בעצמם, נרקיסיסטים, תחרותיים, בעלי בטחון ואינדיווידואליים בהיסטוריה הקרובה לנו".

עסוקים בפורטרט עצמי

מאמרה של קריסטין רוזן מ-2007, שלוש שנים לאחר הקמת פייסבוק, "חברות וירטואלית והנרקיסיזם החדש" כבר מקשר בין תופעת דור ה-N (דור ה-Net, או הנרקיסיזם, השם החדש של דור ה-Y), לבין עליית הפופולריות של הרשתות החברתיות. היא טוענת שטיפוח תדמית רשת על ידי צעירים היום הוא שווה ערך להזמנת פורטרט עצמי על ידי עשירים במאות הקודמות; בשני המקרים מדובר ב"עיסוק עצמי שמתעד את הקיום והסטטוס של נושאיהם". "היום", כותבת רוזן, "הפורטרטים העצמיים שלנו מורכבים ממוזיקת רקע, תמונות שנערכו בקפידה, הגיגם ורשימות של תחביבים וחברים... ורובם ככולם מונעים על ידי הרצון שלנו בתשומת לב".

רוזן מזהירה שההשלכות של עיסוק עצמי זה יקרות מאוד. "האם ככל שאנחנו משקיעים יותר זמן ומאמץ בשיפור האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו ברשת, אנחנו לא מפספסים אפשרויות להוכיח את עצמנו באמת?"

דור מעורב יותר

בניגוד לתמונה העגומה, התשובה לאו דוקא חד משמעית; הספר Millennials Rising, שראה אור ב-2000, למשל, הגדיר את הדור כיותר אידיאליסטי, מיושב בדעתו ומעורב יותר בעולם מקודמו דור ה-X. ההסבר לכך הוא שקיים גם סוג של עיסוק עצמי שיושב בד בבד עם אידיאלים ופעולות חברתיות כלליות יותר. החברה המערבית כיום דורשת להתבלט מעל היתר כדי להתקדם, כמעט בכל תחום – מצב שללא ספק מייצר צעירים שיותר מודאגים מכיצד לשווק את עצמם, מאשר כאלו שדואגים שלא לפגוע בסביבתם הקרובה. אבל מאידך, אלו גם סוג האנשים שמאמינים שהם יכולים באמת לשנות את העולם בעצמם. אולי שמעתם על אחד מהם – מארק זאקרברג.

ואפילו יותר מכך – תחושת החשיבות העצמית והצורך בתשומת לב תופסים כיום חלק כל כך הכרחי מחיינו, עד שהחל מהשנה, נרקיסיזם לא יופיע עוד במדריך ההפרעות הנפשיות בו משתמשים פסיכיאטרים לזיהוי מחלות נפש. בנוסף, חוקרים פסיכולוגיים עדיין שוקדים על ההוכחה שנרקיסיזם ואמפתיה הם אכן שני גורמים מנוגדים על אותו הציר. כלומר, הנחת היסוד שיותר נרקיסיזם פירושו פחות אמפתיה, גם היא שנויה במחלוקת.

האמת על מאמרים מדעיים

מאמרים מדעיים הם עסק מורכב. הם פונים, בראש ובראשונה, לקולגות ומתחרים מאותו התחום ולכן גם מתפרסמים במגזינים אקדמיים. אז איך הם מגיעים אלינו? כאשר עיתונאי מוצא מאמר מדעי שנשמע מעניין, פרובוקטיבי, או משנה דעה, הוא יסכם אותו בכתבה מדעית שמכילה את חלקיו הנגישים ביותר לציבור. לעיתים העיתונאי יראיין גם את החוקר עצמו.

בכתבות מסוג זה תמצאו כותרות כמו "מחקר: תפילה עוזרת לחולים", או "שוקולד מרפא סרטן" ולצידם כל מיני סטטיסטיקות סקסיות. לא תמצאו בכתבות מסוג זה בדרך כלל את המשוואות והטבלאות שדרכם חישבו החוקרים את הנתונים שלהם והגיעו למסקנות.

לכן, בזמן שאת רוב הכותרות תפסו מאמרים שהכריזו כי דור ה-N אנוכי וחסר אכפתיות, מחקרים אחרים טענו כי אין כלל שינוי ברמת האמפתיות בין דור הבייבי בומרס (אלו שנולדו בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה), דור ה-X והדור הנוכחי. מ. ברנט דונלן, קלי טרדנייבסקי וריצ'רד רובינס, שלושה חוקרי פסיכולוגיה מארה"ב וקנדה, פרסמו ב-2008 מחקר דומה לזה של טוונג' ושותפיה בשם "מגפת הנרקיסיזם העולה: מהומה רבה על לא מאומה". המחקר בחן 30 אלף סטודנטים ברחבי ארה"ב באמצעות מבחן האישיות הנרקיסיסטית (NPI). המחקרים שלהם שמראים שהירידה באמפתיה קטנה ביותר, ואינה גדולה מספיק אפילו כדי להחשב כתופעה.

את חוסר העלייה בתוצאות הסבירו בעובדה שיש במחקרים ייצוג גדול של תלמידים אסייתים, שנוטים להיות נרקיסיסטים פחות מהאדם הלבן המערבי, ומכאן שהדוגמאות שטוונג' השתמשה בהן בספרה לא משליכות באופן גורף על התנהגות כל האוכלוסייה. אם כך, גם אם קיימת עלייה כלשהי בעיסוק עצמי בקרב אמריקנים לבנים, אין זה חייב כלל להעיד על כך שדור ה-N בישראל או בטורקיה שינה את אופיו באותה הדרך כתוצאה מהחשיפה לרשתות החברתיות. במסקנתם מסכמים שלושת החוקרים, "על חוקרים להיזהר מלתייג כל שינוי נראה לעין במימד המורכב של האישיות כעדות למגיפה".

חסרי אמפתיה, או מפוכחים?

אם אפשר להאשים את האינטרנט בדבר אחד הוא שעידן התקשורת המהירה והחושפנית הפכה את דור ה-N למפוכח הרבה יותר מקודמו. בעידן שבו אישים פוליטיים נתפסים עם המכנסיים למטה בשידור חי אצלכם ביוטיוב, דקות לאחר ההתרחשות, קשה לשמור על תפיסות אידיאליסטיות של קבוצות רחבות, כמו למשל נאמנות פוליטית או מדינית.

הדבר שנעלם מעיניהם של חוקרי דור ה-N, ששייכים ברובם לדורות הקודמים, הוא שייתכן שהעדר האמפתיה הכללית הוחלף באימוץ קבוצה חברתית אישית – למשל קבוצת החברים הקרובה בפייסבוק או בטוויטר. מה זה אומר? שגם תפיסת הקהילה עברה אבולוציה טכנולוגית: הקהילה המוחשית הוחלפה בקהילה הווירטואלית, שבמקרים רבים היא ממשית, כנה, ישירה ואמיתית יותר. דור ה-N הוא לא אכפתי פחות. פשוט אכפת לו מדברים אחרים, והוא בוחר אותם יותר בקפידה.