חסכניות ממאדים וקניינים מנגה? כנראה שכן
מישל דור תוהה מדוע נשים לא מסוגלות להתענג על מתנות לעצמן כמו המין הגברי, ולמה זו תופעה חובקת עולם בלי קשר לרקע כלכלי או דמוגרפי. על האושר הצרוף שהן לא יבינו לעולם
הטור הזה לא הולך להיות שוביניסטי. הכותב מעריץ את זוגתו, אבל באמת לא מבין למה היא וחברותיה לא מסוגלות להבין את מה שהוא עובר בחצי השנה האחרונה. אבל חכו כמה מאות מילים, כי ההקדמה די מרמזת על הצפוי לכם בהמשך.
יש לי חבר קרוב, קרוב מאוד. איש רפואה שאו-טו-טו הולך להיות פרופסור. האמת שהחיים שלו די באנאליים בעיני, כי הכל אצלו מתוכנן בצורה כירורגית טוטאלית, מה שאומר שכל מהלך חייו צפוי ולא מפתיע. אז למה אני כותב עליו? כי האיש תפס אותי לחלוטין לא מוכן בשבוע שעבר כשהוא התקרצץ על הממתינה ושלח הודעות בהולות לחזור אליו בהקדם.
"תקשיב טוב כי אני באטרף!" התנשף הדוקטור מעברו השני של הקו, "הייתי בחו"ל וראית עט מדהים של (נחסוך מכם את הפרסומת) וכמו מטומטם לא רכשתי אותו כי זה היה יקר בטרוף. עכשיו בארץ אני מבין שממש רציתי את העט הזה ואני לא מוצא את עצמי!".
כאן אנחנו מגיעים לנקודה של מתנה עצמית, שהיא לב ליבו של העניין. אם הייתם שואלים אותי, אז אני מאלה שהיה חורש את האינטרנט ומזמין כמה שיותר מהר את העט המבוקש, ובמקרה הגרוע ביותר הייתי קופץ לברלין עיר הולדתי, אומר שלום לכמה אנשים יקרים, רוכש את העט וחוזר ארצה. מה לעשות, הכותב חולה נפש אבל יכול להרשות זאת לעצמו ושיסבלו הקנאים (הפתגם המקורי מפגר, כי לדעתי מי שמת לא סובל כלל).
נשים יקרות, לו הייתן רואות את האושר הצרוף על פניו של חברי כשעט המיוחל נחת בחיקו לאחר טיסה בהולה של בלדר עמית - הייתן עושות בדיוק את מה שאמרה מלכה שלי: "נו באמת, זה בסך הכל עט, אני ממש לא מבינה את האושר וההתלהבות הזו ממוצר שסך הכל נועד לכתיבה? אפשר לחשוב שחסר לו משהו, על מה כל הרעש? על עט???".
וכאן מלכה ומעגל החברות שלך שהסכימו עימך לחלוטין - אתן נכשלתן כישלון חרוץ בכל מה שקשור לפירוש של סיפוק עצמי באמצעים חומריים, אצלנו הגברים, מה שממש לא קורה אצלכן. ולא, קוראים סוטים שכמותכם, אני ממש לא מתכוון למה שאתם מדמיינים.
לא מבינה על מה על הרעש
הסיפור האישי שלי בשנה האחרונה הוא הדוגמא הקלאסית להבדל בין המינים: לאחר שנים ארוכות של זוגיות עם סינגל מאלטים איכותיים (תודה ערד על השיעור) שהעשירו את קופת סקוטלנד והביכו יותר מדי את הילדים, החליטה האישה שנמאס לה. התנאי היה או הבית או הנוזל הזהוב האלוהי ואני בחרתי בבית.
כדי לעודד ולהקל על עצמי החלטתי לסחוט ממי שמנהלת את הכספים בבית תמורה חומרית בצורה של מכונה גרמנייה הנעה על שני גלגלים שהיא מושא החלומות שלי מזה זמן רב. האור הירוק ניתן, ומאותה שנייה חיי הפכו לגן עדן עלי אדמות!
מדי ערב, וכמובן לאחר סיום כתיבת טור זה, אני יושב שעות ומזמין חלקים לאופנוע. כל בורג, כל תוספת, כל מדבקה, זוכים לשעות ארוכות של תשומת לב פרטנית לפני הרכישה. בין אם אני מזמין מוצר בחצי אירו למערכת אלקטרונית, או רוכש ציוד הגנה בסכומי עתק -כל פעולה כזו קשורה בכיף של התחקיר, הבדיקה, בלבול המוח לכל העולם ואשתו - סליחה ללא אשתו - שעות על גבי שעות של הכנה נפשית למה שעתיד להגיע בדואר.
כל הקלקה על כפתור BUY מעבירה צמרמורת בגוף, כי הסיפור רבותי, ובעיקר גבירותי, הוא שאני, מישל דור בן ה-46, רוכש מזה שנים רבות מתנות ל ע צ מ י. לא מכונית שכל המשפחה נדחסת בה בטיולים, ועכשיו ירדן לוקחת לסיבובים עם החברות, לא מסך פלאזמה שהבנים מבלים עליו שעות עם הקונסולות, ובטח ובטח לא טיול מקיף עולם שאתה בו למעשה הנהג, הסבל, המתרגם, ה-GPS האנושי, הארנק והשופט במריבות במושב האחורי.
מדובר על משהו שאתה רוכש לעצמך, והמוצר הוא כזה שאיש לא יחלוק עמך: לא יגע, לא ימשש, לא יסע בו, ובשורה התחתונה לא יתקרב אליו, כי זה שלך! ורק שלך. לא משנה אם זה עט, מערכת שמע, אופנוע או תכשיט. משום מה רק אנו הגברים מסוגלים להבין כמה זה כיף לרכוש לעצמך מתנה שתמיד רצית וכמה אושר כל ההתעסקות בזה גורמת לך.
במקביל תמיד, אבל תמיד, תשמע מהגברת את המשפט הבא: "אני ממש לא מבינה מה אתה כל כך מאושר ומה אתה מוצא בזה? הרי זה בסך הכל (השלם את החסר) ואני לא מבינה על מה על הרעש?". אז האמת שגם אני לא מבין למה אתן לא מסוגלות ליהנות מרכישת מתנות לעצמכן, אולי זה בגלל שאנחנו לא מפותחים מנטאלית וכנראה שתמיד נישאר ונחשוב כמו ילדים מפונקים.
לפנייה לכתב/ת 
