כי מהשוליים תצא תורה

ארבעת המצורעים מצילים את אחיהם בשומרון, ומביאים אליהם את בשורת הנס. שוב מתברר: לאנשי השוליים יש יכולת לדעת את האמת שסמויה מעיניו של מי שבמרכז העניינים

רוחמה וייספורסם: 08.04.11 , 09:23

בהפטרה של פרשת "מצורע" קוראים את הסיפור על ארבעת המצורעים שהצילו את שומרון ממוות ברעב, בזמן המצור של ארם.

בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו

כך זה מסופר: "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ: וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ: וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ ... וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב פרק ז, ג-ט).

אפילו המלחמה שכחה אותם

כפי שאנחנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת מצורע, המצורעים נשלחים על-ידי הקהילה לחיות מחוץ למחנה בימי הצרעת. ארבעת המצורעים בסיפור שלנו חיים במעין קהילה אלטרנטיבית בשטח ההפקר שבין שומרון לארם. למעשה, הם מצורעים אפילו מהמלחמה. אף אחד לא סופר אותם. יש מצור על שומרון אבל המצורעים יכולים להסתובב באופן חופשי. צבא ארם לא טורח להרוג אותם, ושומרון שנמצאת במצוקה איומה לא מצרפת אותם אל כוחותיה הדלים. אין למצורעים מדינה ואין להם מלחמה. למרות שהקרב שכח את המצורעים, המצוקה עטפה אותם בדיוק כפי שעטפה את אחיהם בשומרון, והרעב מכה בכולם.

המצור והמצורע

היאוש חובק את כולם במידה שווה, אלא שהמצורעים לא נתונים במצור והקלון שלהם הופך לסוג מיוחד של חירות – חירותם של האנשים שאין להם דבר מלבד יכולת הניידות. הבידוד והיאוש בונים אנשים מסתכנים. המצורעים מבינים שבמצבם המונח "סכנה" נותר ריק ממשמעות, שהרי הם משולים למתים, ועל כן הם יכולים לעשות את המעשה הנועז וחסר הסיכוי – ללכת לראות מה קורה במחנה ארם.

החוויה שמגלים המצורעים מדהימה, אלוהים חולל נס שגרם לצבא ארם לברוח, אבל לנס היה חסר "מסמר קטן", שליח, שיגלה למלך ישראל שהנס התרחש; שאין מלחמה ויש אוכל. אלוהים, ששלח את המצורעים מחוץ למחנה, מחזיר אותם עם אחריות ותפקיד אל לב המחנה.

דווקא המצורעים מגלים אחריות קהילתית

המצורעים שנשלחו מחוץ למחנה, ויכולים כרגע לחגוג על השלל והשקט שמצאו במחנה הנטוש, מרגישים מחויבות ואחריות לקהילה שהוציאה אותם מתוכה. תוך כדי ביזת השלל הם מבינים שהם אנשי בשורה ושעליהם להניח לצבירת השלל הפרטית וללכת להודיע למחנה שתמה הסכנה.

אנשי השוליים מזינים את הקהילה

דווקא המצורעים ש"הודרו מהקהילה" מספקים לה הגנה. זו לא הדוגמה היחידה לכך שמי שחי, ברצונו ושלא ברצונו, באזור הדמדומים הופך להיות לנושא האמת של הקהילה. דמותה של רחב הזונה דומה לדמותם של המצורעים. ביתה נמצא "בקיר החומה", בשטח שבין פנים הקהילה לאזור הספר. מקומה ותפקידה מקנים לה דווקא את מעמד "היודעת" ו"המושיעה" של משפחתה.

מרחב מוגן

לכאורה נדמה כי מי שחי בלב העיר, בתוך החומה, זוכה להגנת החומה והשומרים. סיפורי המוצרעים וסיפורה של רחב מלמדים שלפעמים ההגנה שמורה דווקא לאנשי השוליים, לאנשים שחיים באזורים המפחידים של הספר.

שני כוחות יש לאנשי הספר והם כרוכים זה בזה – היכולת להושיע את עצמם והיכולת לדעת את האמת הסמויה מעיניו של מי שחי במרכז העניינים.

"הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"

על-פי האגדה, גם הלל הזקן החל את חייו כאיש שוליים, כאדם עני שאין לו די כסף להיכנס לבית המדרש והוא לומד אותה בגניבה ותוך סיכון עצמי, כשהוא שוכב על גג בית המדרש.

בני עניים הם עוד קבוצת שוליים. הם אמנם חיים בתוך העיר, אבל מתקיימים בשוליים החברתיים. לכאורה אין שום סיבה "להיזהר בבני עניים" ולחשוב "שמהם תצא תורה" שהרי לבני העניים אין זמן וכסף להתפנות ללימוד תורה. אלא שדווקא בקרב השוליים העניים של החברה יכולים לצמוח אנשים תאווי דעת, שתאוותם לא תדוכא על-ידי הרודנות של ההיררכיה הקהילתית. הלל, העני, הוא שביטא במילים את משנתם החזקה והקשה של אנשי השוליים: "אם אין אני לי – מי לי".

אפשר להניח שמי שחי בשוליים שורד את המסננת החברתית וחודר ללב החברה הלמדנית יציע תורה ייחודית – תורה של אנשים שיודעים שיש חיים בשוליים, תורה של אנשים שפגשו אמיתות נדירות על החיים, תורה של אנשים שחיים מתוך ידיעה שאין להם מה להפסיד, תורה של אנשים שלא מאוימים מהבדידות ומסכנת המוות.

זה כמובן לא מצדיק

ההפטרה שלנו, סיפורה של רחב, סיפורו של הלל העני וסיפורי שוליים נוספים, מציגים אפשרויות נדירות להוציא מים מסלע, אבל היכולת הפלאית של אנשי השוליים להציל את עצמם ואף לצמוח ממשבר ההדרה, אינה מצדיקה, כמובן, את ההדרה. הסבל שנגרם למוּדר לא יכול לזכות להצדקה על-ידי הכוחות שנוצקו בנפשו של המודר כתוצאה ממנה.