מנקים את הבית מהרוע

פעיל שלום נרצח. הוא חצה את הקווים לג'נין. מטרתו הייתה להביא תרבות מעודנת לתוככי העיר המצולקת, והוא נרצח ביריות לפני ילדו הקטן במכונית. נהרות של מילים נשפכו בימים האחרונים על אישיותו, ערכיו, כישרונותיו. אך כמעט אף מילה על תרבות הרצח של אנשי המקום ההוא.

אותה יד זדונית שכיוונה את הטיל לעבר אוטובוס מלא ילדים אתמול, כיווונה את האקדח אל השחקן. אך היכן הקולות המגנים? היכן העמידה העקבית המבחינה בין טוב לרע? היכן ההומניסטים המקדשים חיי אדם מעל מחלוקות פוליטיות, דתיות? מדוע קולם לא נשמע ברמה?

פגשתי כותרת צדקנית נוספת, הקוראת להחרים איזשהו פסטיבל, כזה או אחר במצפה שלם, משום שזה "הצד הפלסטיני של ים המלח", היכן הם אותם אבירי המוסר כשמדובר על רצח בכיוון "הלא נכון"?

להצביע על הרע

התורה עוסקת השבת (בהמשך לשבת שעברה) באחת הפרשות הפחות מובנות לשכל האנושי, פרשת "מצורע". דבר אחד ברור, התורה דורשת מהאדם להבחין בין טוב לרע, בין טמא לטהור. התורה דורשת מהאדם שלא לעבור על שום גילוי, של מה שהיא מגדירה כטמא, ולו הקל שבקלים.

כתם לא ברור מתפשט על קירות הבית? אנו היינו אומרים – עובש, וברוח ימי הפסח - התורה אומרת: לא די לקחת את ה"סנו" המתאים ופשוט לנקות את הקירות, יש לבחון האם הכתם עונה על הקריטריונים של הטמא והטהור. ואם האבן אכן טמאה, יש לעקור אותה מקיר הבית ולהשליך אותה אל "מקום טמא".

על כן, הניסיון לטהר את גולדסטון, שחילל את שמה של ישראל בעמים באופן שקשה לתאר אותו, הוא פעולה מטשטשת, מבלבלת. הרע הוא רע. יש להצביע על הרע ולסמן אותו, ללא פלפולים, וללא עיגול פינות. גולדסטון צריך לעשות עוד הרבה גלגולי שלג לפני שטומאת הצרעת תסור ממנו. הוא וסייעניו - שטיהרו את אלה שמניחים את חומרי הנפץ שלהם בינות לנשים וילדים, ומתחת לבתיהם - הכפיש ללא היסוס את בנינו והפך אותם למתועבים שברוצחים, חלילה. הוא וסייעניו הישראלים אחראים לעיוות המוסרי הנורא ההופך את הרשעים לקורבנות אומללים, ואת הזכים והטהורים לחיות טרף, כביכול. זאת השחתת המצפן המוסרי של העולם.

טהר ביתך

אינני מבין את פרשת השבוע, ההיגיון שבפרשה הינו מעל ההיגיון האנושי. אבל המסר של הפרשה הוא פשוט וצלול, את הרע יש לסמן, לנסות לשנות, ואם לא צלחת - עקור אותו ממך והשליכהו למקום טמא.

על כל אדם, ולא חשוב מאיזה מחנה הוא, לסמן ולגנות כל גילויים של רוע ועיוות, גם (ואולי דווקא) כשהם באים מ"המחנה שלו", ללא פשרות וללא הנחות. שהרי מי הוא זה שרואה שקירות הבית התעוותו, שהבגד הוכתם, אם לא האדם עצמו? על האדם לבחון היטב את קירות ביתו הפרטי, האם אינם נגועים. מי שמקפיד לטהר את ביתו ולסלק מהם (או לפחות לנסות) אבנים נגועות, יכול לחטא את ביתם של אחרים. ולכן, על כל ה"מגזרים" וה"סקטורים" לטהר ללא משוא פנים את בתיהם.

אולי לכן הפקיעה התורה את תהליך סימון הטומאה מהאדם עצמו והעבירה אותו לידי הכוהנים. לא מדובר כאן על הדין הפלילי, שבו צריך "שופטים חיצוניים", גם לא מדובר כאן על המשפט ההלכתי. כאן מדובר על תהליך היגייני לכאורה. ובכל זאת הכירה התורה את חולשת של האדם להכריז על עצמו "אני טמא", קירות ביתי, בגדי, טמאים הם. האדם עשוי לומר: "זה בסך הכול כתם. זאת טעות, זה יעבור". ואילו התורה דורשת מהאדם - טהר את ביתך באומץ וללא משוא פנים.

למה גלינו?

פרשת הצרעת העוסקת בסימפטומים הקלים של רוח הטומאה, היא מבוא לכנותו של הקב"ה (אם אפשר להתבטא בצורה משונה כל כך), וחשוב להיזכר בדברים בערב פסח דווקא. מי שהוציא את ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, הוא זה שעקר אותם מארצם, ופיזר אותם בגלות המרה.

ברגע שעמו הנבחר של ה' עיוות את מצפונו המוסרי, ואת מעשיו, הוא נזרק באלימות רבה מאותה ארץ מובטחת לגלות בת אלפיים. ה' ניקה את ביתו באופן שאיננו משתמע לשני פנים. כי הקב"ה לא עושה הנחות, לא למקורביו ולא לרחוקיו.

כשאברהם אבינו חפץ ליישב את ארץ כנען, אומר לו ה' שהוא איננו יכול לעשות כן מאחר "שלא שלם עוון האמורי". דהיינו מעשיהם הרעים אינם כה

רבים כך שיצדיקו את סילוקם על ידי אברהם.

על כן, פרשתנו המסתורית היא כה חשובה. רש"י, גדול פרשני המקרא, שואל את עצמו מדוע "צרעת הבית" קשורה לכניסתו של עם שירא לארצו, שהרי כך כותבת הפרשה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא פרק יד). רש"י נותן תשובה, ואילו אני מציע ברוח דברי הקודמים, כשאדם נרשם לחדר כושר, ראשית הוא עובר בדיקה גופנית מקיפה שתבטיח שגופו יעמוד במאמץ. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל, תוך כיבושה, הוא חייב להבטיח את ניקיונו המוסרי. הוא חייב לדקדק בפרטים הקטנים, רק כך הוא יהיה ראוי לשבת בארץ כנען.