שוברת קירות

"סרט המחר יהיה אפילו יותר אישי מרומן ביוגרפי. כמו וידוי או יומן", כתב פרנסואה טריפו בשנת 1957, בטקסט ששרטט קווים לדמותו של עולם הקולנוע העתידי, "היוצרים הצעירים יביעו את עצמם בגוף ראשון וידברו על חוויות שחוו כמו אהבה ראשונה, התעוררות פוליטית, מסע, מחלה, השירות הצבאי, נישואין או החופשה האחרונה שלהם. זה יהיה מהנה כי זו תהיה האמת. סרט המחר יהיה מעשה של אהבה".

סרטה של הבמאית בריז'יט סי (Brigitte Sy), "ידיים חופשיות", בו מככבת השחקנית הישראלית, רונית אלקבץ, עונה במידה רבה על התחזיות של טריפו. הסרט, שמוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים הצרפתי בסינמטקים, מגולל את סיפורה האוטוביוגרפי של הבמאית וחודר פנימה אל עולם אישי, אינטנסיבי ויצרי, שמסתתר מאחורי קירות כלא גבוהים. חלקם נכפו על הדמויות, חלקם נבנו על ידיהם. למרות שמדובר בסרט ביכורים, ניכרת בו טביעת אצבע ייחודית ותפיסת עולם אסתטית מגובשת שמציעה קולנוע עדין, אבל לא מעודן.

על הסט של "ידיים חופשיות" (צילומים: Celine Canard) 

סי, שחקנית ובמאית תיאטרון, עבדה במשך כעשר שנים בהנחיית קבוצות אסירים בבתי כלא בצרפת. מאחורי קירות הכלא, הצליחה לחדור אל עולמם הפנימי של האסירים באמצעות תיעוד מפגשים עמם לאורך זמן. בעקבות מערכת יחסים שנרקמה בינה לבין אחד האסירים והובילה לחציית הקווים, נגדע הפרויקט בבת אחת. "הוציאו אותי משם בבת אחת. ההפסקה הברוטאלית של העבודה היתה אקט אלים מאוד מבחינתי.

הפרויקט הזה היה עבורי מציאות חיים והדרך היחידה להתמודדות היתה לא לוותר ולספר את הסיפור. התסריט הוא ניסיון לשחזר את חווית הכתיבה שלי עם האסירים, להציף מחדש את המילים שלהם ואת המפגש הראשוני עם הקולנוע. הראיונות שמופיעים בתסריט אמיתיים, מתוך כוונה להחזיר להם את קולם, לשבור את קירות בית הכלא ולהראות לאנשים בחוץ את היומיומיות של החיים בפנים. זה קשור, אני מניחה, גם לצורך פנימי לשבור את קירות הכלא הפרטיים שלי. רציתי להפוך את הקושי ליופי באמצעות הקולנוע".

הכלא הפרטי שבך

נושא הכלא טופל לא מעט בקולנוע. המשיכה אל מאחורי הקלעים של עולם סגור שבו הזמן עומד מלכת, היא על פניו נושא קולנועי מובהק. לתפיסתה של סי, הכלא הוא תמצית החוויה האנושית. "עולם הכלא בקולנוע נחרת בעיקר כזיכרון ספקטקולרי בגלל הקולנוע האמריקאי, אני ביקשתי להחזיר את הכבוד למערכות היחסים שבין בני אדם בסביבה העוינת הזו", היא אומרת.

בניגוד לסרטים אחרים, שמתבוננים בריחוק ובמידה מסוימת של שיפוטיות, אצל סי ניכר כי בין החיים לבין האמנות אין קווי הפרדה. זה מה שהוביל אותה למערכת היחסים, שזוכה לאזכור מינורי בסרט, עם אסיר לשעבר, נרקומן שהדביק אותה במחלת האיידס. זה מה שאיפשר גם את מערכת היחסים עם מישל, אסיר לו נישאה בין כותלי הכלא ועמו חיה במשך שנה לאחר שחרורו ולפני שנהרג בתאונת אופנוע.

סי והשחקן קרלו ברנדט. "קשה לקבל שאסירים מדברים שפה טבעית"

"מה שמשך אותי בהתחלה היתה העובדה שאי אפשר לגעת בהם, שיש בינינו תמיד מרחק מסוים. זה אתגר אותי", היא אומרת, "את המרחק הזה רציתי לפרק כדי לומר שבין אנשים לא יכולים להיבנות קירות גם כשהם בבית סוהר. אנחנו קודם כל בני אדם".

נכנסה ללב, מילולית

התבוננות אל עמקי התהום הפנימית, מחיקת הגבולות בין החיים לאמנות וטוטליות, היו הדבק שקשר בין הבמאית הצרפתייה לבין השחקנית הישראלית רונית אלקבץ, שנדמה כי גם בסרט הזה היא כובשת פסגות חדשות בזכות משחק רגשי עמוס יצר, אך בו בזמן מאופק. "כל הדמויות בסרט היו, או עודן, חלק מחיי ולכן חיפשתי בשחקנים משהו שקרוב לאישיות שלהם. את רונית ראיתי בפעם הראשונה על המסך בסרט 'אור' של קרן ידעיה וברגע ההוא, שהיה אחרי הרבה מאוד זמן של חיפושים בין כל השחקניות בצרפת, ידעתי שמצאתי. בשבילי זה היה הכל או לא כלום. התאהבתי והיא נכנסה ללב שלי באופן מילולי. הנוכחות שלה, הפנים שלה, הגוף שלה, עצמת האופי שלה, מחקו כל אפשרות ליהוק אחרת. הייתי חייבת לצלם אותה. רציתי את המבט שלה, את הקול שלה, את המבטא. היא סוס פרא ואני מעריצה אותה. כתבתי לה: 'אם לא הייתי אני, הייתי רוצה להיות את'".

סי ואלקבץ. "התאהבתי בה", אומרת הבמאית 

אבל בסופו של דבר, זה קרה. "זה סרט על אהבה לגבר, אהבה לאחר, אהבה לבני אדם באשר הם, אהבה לעבודה ואהבה גדולה לקולנוע", אומרת רונית אלקבץ, "זה סרט על הקושי להמשיך ולאהוב כשהכל נגדך - המחלה, הכלא, חוסר הוודאות לגבי העתיד. זה גם המקום שממנו אני פועלת, כי בעיני הכל בחיים האלה זה רגשות. הזדהיתי עם האישה הזו ועם הנחישות הבלתי נגמרת שלה להלחם יומיום נגד כל מה שעומד בדרכה, לחיות חיים שיש בהם הבטחה לעתיד טוב יותר.

"אני מאוד גאה בסרט הזה, כי אחרי שנים של חזרות ועבודה שבמהלכן הפנמתי כל וריד ונים מנימי חייה, הצלחתי איכשהו

 להפריד את מה שספגתי ולהעביר אותו דרך המסננת שלי. אני זוכרת איך במהלך הצילומים, בריז'יט היתה מתבוננת במוניטור ובוכה. היא מרגשת אותי, כיוון שהיא שורדת שבחרה לעבוד עם אסירי עולם בכלא, ליצור ביחד איתם, להביא חיים לאלה שמרחב ההזדמנויות שלהם קטן ואי אפשר להגיד לזה לא. ויקטור הוגו אמר שהאנשים שנלחמים, הם אלה שחיים. בריז'יט סי היא אישה שנאבקה על חייה כדי לנצח. היא עשתה סרט שאפשר לה להביא את עצמה ממקום אחד למקום אחר לגמרי. לעשות את הסרט הזה בשבילה היה לומר לעצמה שהיא רוצה לחיות והעשייה הזו החזירה לה את התקווה וזה הסיפור - מאבק לחיים"