עשה צדק עם אמריקה

לומט היה אחד השרידים האחרונים לדור הבמאים האמריקאים, שהגיעו אל הקולנוע מהטלוויזיה (ע"ע ארתור פן ורוברט אלטמן). עם זאת, הקריירה האמנותית שלו החלה הרבה קודם, בתיאטרון היידי בניו יורק, בו החל להופיע לצד אביו, ברוך, שחקן יהודי-פולני, כבר בהיותו בן ארבע. בגיל 16 הופיע בברודוויי במחזהו של מקסוול אנדרסון, "מסע לירושלים" בתפקיד ישו הצעיר.

זכרונות ממלחמת העולם השניה. "המשכונאי" מ-1964

עם שובו ממלחמת העולם השנייה, בה שירת כטכנאי ראדאר במזרח הרחוק, השתלב לומט בטלוויזיה, ברשת CBS. הוא ביים פרקים בסדרת המתח "סכנה", שרצה במחצית הראשונה של שנות ה-50, והביאה בשידור חי סיפורי מסתורין ומתח, וכן ב-"You are There”, בהנחיית קריין החדשות המיתולוגי וולטר קרונקייט, שהציגה שחזורים דרמטיים של אירועים היסטוריים.

המסך הגדול קרץ

עבודתו הקולנועית הראשונה היתה עיבוד לדרמת הטלוויזיה המפורסמת של רג'ינלד רוז, "12 המושבעים" (1957), שנכתבה במקור כאפיזודה בעבור סדרת המחזות הטלוויזיוניים, "Studio one”. הדרמה, בכיכובו של הנרי פונדה, כמושבע המשכנע את חבריו בחפותו של הנאשם ברצח שבמשפטו הם יושבים, התקבלה בתשואות והעניקה ללומט את המועמדות הראשונה שלו לפרס האוסקר (הוא, אגב, היה מועמד לזכייה בפסלון עוד ארבע פעמים, והפסיד. בשנת 2005 הוענק לו אוסקר כבוד).

הטריילר של "12 המושבעים". מועמדות ראשונה לאוסקר

הסרטים הבאים שביים היו בעיקר עיבודים למחזות מצליחים: “The Fugitive Kind” ("המין הנמלט") מ-1960, בכיכובם של מרלון ברנדו ואנה מניאני - עיבוד למחזהו של טנסי וויליאמס, “אורפיאוס בשאול"; “מסע ארוך אל תוך הלילה" (1962), בכיכובם של קתרין הפברן וראלף ריצ'רדסון - לפי מחזהו של יוג'ין או'ניל; ו"השחף" (1968) לפי צ'כוב, בהשתתפות ג'יימס מייסון, ונסה רדגרייב וסימון סיניורה.

בשנת 1964 ביים לומט את "המשכונאי", לפי ספר מאת אדוארד לואיס ואלאנט, שבו גילם רוד סטייגר המפעים את דמותו של ניצול שואה מר נפש המנהל חנות משכון בניו יורק. קטעי הפלאשבק האפקטיביים, שמתארים את זיכרונותיו הטראומטיים של הגיבור ממחנה הריכוז, בוימו בהשראת הגל החדש הצרפתי, ובמיוחד סרטו התיעודי החשוב של אלן רנה, “לילה וערפל" (1955). אגב כך, היה זה הסרט האמריקאי הראשון שביקש לשחזר את זוועת המחנות ולעסוק בזיכרונותיהם המודחקים של ניצולי השואה.

ניו יורק, ניו יורק

לא פחות ממרטין סקורסזה, לומט היה אמן של סרטי פשע אפלים שהתרחשו ברחובות ניו יורק. שחיתות משטרתית עמדה במרכז כמה מסרטיו הבולטים, ובהם "סרפיקו", לפי ספרו של פיטר מאס, שהתבסס על סיפורו האמיתי של שוטר במשטרת ניו יורק, שחשף את מעורבותם של כמה מעמיתיו בסחר בסמים ונטילת שוחד.

"סרפיקו". שיתוף פעולה מוצלח עם אל פצ'ינו

בסרט זה באה במיוחד לידי ביטוי נטייתו המובהקת של לומט לריאליזם מחוספס – הסרט כולו צולם באתרי ההתרחשות עצמם, כשצילומי הפנים של דירת סרפיקו (לומט סלד מאולפנים) נערכו בדירה בגריניץ' ווילג'.

תמה זו של חשיפת שחיתות משטרתית העסיקה את לומט גם ב"נסיך העיר" (1981), לפי ספר מאת רוברט דיילי, שגיבורו הוא בלש אידיאליסט במסווה (טריט וויליאמס, שדמותו בסרט התבססה אף היא על דמות אמיתית); ב-“Q & A” מ-1990, על עימות בין תובע נחוש (טימוטי האטון) לשוטר גזען (ניק נולטי); וכן ב"לילה יורד על מנהטן" (1997), אף הוא לפי ספר של דיילי, שבו נחישותו של תובע צעיר (אנדי גרסיה) לעקור מהשורש את השחיתות במשטרת ניו יורק מביאה אותו לכדי עימות טרגי עם אביו, שוטר ותיק נערץ.

מה שעבד היטב בסרטים האלה היה הטשטוש בין ערכים מוחלטים של "טוב" ו"רע", והמורכבות האנושית והמוסרית שטענה אותם.

נולטי ב"Q & A" מ-1990

"אתרי הצילום הם דמויות בסרטיי", כתב פעם לומט, “העיר מסוגלת לשרטט את האווירה שהסצינה דורשת". ואכן, ניו יורק בסרטיו שימשה רקע ממשי לסיפורים ודמויות המתמודדים עם סוגיות מוסריות וחברתיות. כזה, למשל, היה "אחר צהריים של פורענות" (“Dog Day Afternoon”), שהתבסס אף הוא על סיפור אמיתי.אל פצ'ינו וג'ון קאזאל גילמו שם שני הומוסקסואלים שמתכננים שוד בנק חובבני כדי לממן את הניתוח לשינוי מין של אחד מהם, ומסתבכים בנטילת בני ערובה.

"אחר הצהריים של פורענות". פצ'ינו ולומט ביחד שוב

מבין סרטיו המעולים האחרים של לומט יש לציין את דרמת בית המשפט (ז'אנר שהפך למזוהה עמו) "פסק דין" מ-1982, שבה גילם פול ניומן עורך דין אלכוהוליסט הזוכה בהזדמנות לגאולה, כאשר הוא מקבל על עצמו תיק של רשלנות רפואית (את התסריט כתב דיוויד מאמט), וכמובן את "רשת שידור" – סאטירה חריפה וצורבת שזכתה בארבעה אוסקרים, לפי תסריט מבריק מאת פאדי צ'ייפסקי, החושפת את עולמן הציני והאכזרי של הטלוויזיה האמריקאית ותרבות הרייטינג.

הרגע בסרט בו זועק פיטר פינץ', בתפקיד השדר-שהפך-לנביא-זעם: “I’m mad as hell and I’m not going to take this anymore”, הפך לאחד הזכורים בתולדות הקולנוע האמריקאי.

מי עצבני? פינץ' ב"רשות שידור"

לומט ביים כמה סרטים אקסצנטריים כמו "הקוסם" (1978), גירסה מוזיקלית שחורה של "הקוסם מארץ עוץ", בכיכובם של דיאנה רוס ומייקל ג'קסון, ו"שיחות עם גרבו" (1984), קומדיה על אישה (אן בנקרופט),

שטרם מותה מבקשת להגשים את חלומה ולפגוש את הכוכבת האגדתית שבכותרת.

ועם זאת, הוא חזר ושב אל הנושאים שהפכו אותו לאחד הבמאים המזוהים עם דרמת המוסר המורכבת שרוחשת בבסיס הממסד והמשפחה האמריקאיים. כזה היה גם סרטו האחרון והנפלא, “לפני שהשטן יידע" מ-2007. מעין טרגדיה יוונית מודרנית, שבמרכזה שני אחים (פיליפ סימור הופמן ואיתן הוק) המתכננים לשדוד את חנות התכשיטים של הוריהם, ונאלצים להתמודד עם תוצאותיה הנוראות של מזימתם.

"סוג הסרטים שאני מאמין בהם", כתב עוד לומט, “מכריחים את הצופה לבחון פן כזה או אחר של מצפונו שלו. הם מעוררים מחשבה וגורמים למיצים המנטאליים לזרום".