לא כולנו בני חורין

שנים רבות התקשיתי לפתוח את ההגדה בהצהרה "הא לחמא עניא", הטבועה כל כולה בחותמה של הגלות. המילים הארמיות הקובעות כי "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין", וההכרזה "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל" - השנה אנו כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל - נראו בעיניי כסתירה מוחלטת למציאות החיים הריבונית במדינת ישראל, וכמעט ככפיות טובה כלפי הסבים והסבתות הגדולים שלי, שהשכילו לצאת מן המצרים שלהם: פולין, ליטא ורוסיה, ולהיכנס לארץ המובטחת, לפני בוא העמלק הנאצי.

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

היו שנים שפתרתי את הקושי על-ידי השמטת המילים הארמיות, שהרי ההגדה היא בבחינת הצעה לסדר, קריאת כיוון לדרך שבה ראוי לספר את סיפור היציאה מבית העבדים, ולא רשימה מחייבת של מקראות ופיוטים. בשנים אחרות התמודדתי עם הקושי בכך שטרם אמירת המילים ציינתי כעורך הסדר, כי פתיחה זו של ההגדה מסמלת את שאיפתם של בני הדורות הקודמים להיגאל מגלותם, וכי רק בזכות שאיפה זו נטעה בלב בני משפחתנו, ובלב רבים אחרים, התעוזה לקום, לעשות מעשה ולעלות לארץ.

מי בן חורין?

והנה בשנים האחרונות לדאבון הלב, דומה כי המציאות החיים הישראלית ייתרה את ההתחבטות בנוגע למקומה של ההצהרה הארמית, שנכתבה בתקופת הגאונים בבבל. תורי הנזקקים הארוכים לפני מחסני המזון ערב חג הפסח, חרפת ההורים שאין ידם משגת בגד חדש לילדיהם והעובדה כי כל ילד ישראלי חמישי יסב לשולחן של עוני בערב החג, הסיטו את המוקד ממילותיה האחרונות של ההצהרה הארמית אל המילים השוכנות בליבה: "כל דכפין יטה ויכול, כל דצריך יטה ויפסח".

במציאות החיים הישראלית, שהכול שותפים לה ואחראים עליה, הפכה ההצהרה העתיקה: "הא לחמא עניא" לתזכורת חשובה כי חרפת העוני טומנת בחיינו הישראליים הריבוניים רסיסים של גלות ושל תרבות חלוקה המדרדרת את כבודו של האדם, ומשעבדת אותו לעוניו.

יותר מתמיד, פתיחתה של ההגדה מאותתת לנו בשנים האחרונות כי המסע אל ארץ ישראל אינו מסע חד פעמי, וכי בצד ההישגים הגדולים שאותם אנו חוגגים בחג החירות העתיק, ובחג החירות של דורנו – יום העצמאות, עלינו לזכור גם את הכישלונות הגוררים אותנו למצולותיהם של הגולה והשעבוד.

העוני והמחסור שהם נחלת מאות אלפי משפחות ישראליות, מכל העדות ומכל הדתות, הם מהאבנים הכבדות הקשורות לרגליה של החברה הישראלית. "כל ישראל ערבים זה בזה", לימדו אותנו חכמי התלמוד, וכדרכו של הערב, המוצא עצמו משלם את חובו של הזולת, כך גם כל אדם בישראל ערב לעוניו של האחר, חשוף למצוקותיו, וסופו שיושפע מהן, אם ירצה ואם לאו.

הדרך עוד רבה

כאשר יצאו אבותינו ואמהותינו ממצרים, בחיפזון ובבהילות, הכה העמלק בנחשלים, באלו אשר השתרכו מאחור בלית ברירה. מי יודע אם לא גם בשל כך נדרשו אותם דורות קדומים לנדוד במדבר 40 שנה, מעין עונש על הזנחת הנחשלים והפקרתם. הותרת העייפים והיגעים מאחור, אינה דרכו של עם בן חורין, וכל עוד זו המציאות, הרי

שכדברי המשוררת: "סימן שעוד לא הגענו והדרך עוד רבה..."

בערב חג החירות, סביב שולחנות עמוסים, טוב יהיה לתת את הדעת גם על החובה לממש את החירות הריבונית שלנו באמצעות הבטחת חירותם וכבודם של כל המסבים לשולחן הישראלי הרחב. אם נשכיל לעשות זאת, חרף כל הקשיים, אולי יעלה בידינו לשיר בכנות ובקול רם את פסוקי הסיום של ברכת המזון, אותה נברך לאחר הוצאת האפיקומן, ולחתום במילים: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

• הרב גלעד קריב הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל