כמה קילומטרים מאיתנו יש נשים שחירותן נשללה
היא מספרת לי ששידכו אותה למנתח, שבפועל התגלה כשוחט כבשים. חברתה רוצה להתחתן עם אחד, אבל הובטחה לחבר של אחיה, שבתמורה יוכל להתחתן עם מי שהוא רוצה. לכבוד חג החירות, מקרים שמזכירים שחופש אינו מובן מאליו
אני לא יודעת אם מישהו מכם ישב אי פעם עם עצמו וחשב, כמה החיים יפים ואיזה כיף שהבחירה בידינו. אני יושבת מול המחשב ובוחרת להקליד לכם את סיפורי החיים שקיימים סביבי. אני בוחרת להיות נשואה לבעלי היקר, אני בוחרת לצאת לקניות, אני בוחרת לשתות כוס תה, אני בחרתי עם מי להתחתן!
החירות לבחור לא ברורה מאליה, ועליה, חברים, עלינו לומר תודה כל יום. בתקופה האחרונה אני נדרשת לצאת לקורסים במסגרת העבודה, ואחד הדברים הטובים שיצא מהם זה שפגשתי כמה בנות נפלאות. יצרתי לעצמי חברויות, מצאתי שותפות לשיחת קפה וקיבלתי כמה תובנות חדשות לגבי החיים.
"טלי עיוני, את מתלוננת על התקציב החודשי שלך, תקשיבי על מה אני מתלוננת", עונה לי X בתגובה לשיחה שהתחלנו לנהל על חיי משפחה. למה אני קוראת לה X? מהסיבה הפשוטה שבמקרה זה אעדיף לא לרשום את שמה. אבל כן ארשום ש-X היא בדואית צעירה ומקסימה שנמצאת איתי באחד הקורסים.
"על מה את מתלוננת?"
"אני הייתי צעירה בת 16 כשההורים שלי באו אליי ואמרו לי שצריך להתחתן", היא מתחילה את סיפורה. "אמרתי להם שאני רוצה ללמוד, ואבא שלי אמר שהוא יסגור בחוזה נישואים שבעלי יאשר לי ללמוד באוניברסיטה".
"באמת?" אני מתערבת לה במשפטים בלי לשים לב.
"כן, אבל זה לא הסיפור, תקשיבי", היא עוצרת אותי וממשיכה לדבר "אמרו לי שיש בן אדם טוב, ממשפחה טובה, מנתח, שרוצה אותי. אני לא הסכמתי" היא מספרת ולוקחת עוד נשימה כדי להמשיך. "רציתי לראות אותו, לדבר איתו. אבל אבא שלי ודודים שלי אמרו שזה אסור. לא הסכמתי עוד הפעם, אז אבא שלי אמר שהוא (היא מעבירה את ידה על צווארה ועושה סימן של שחיטה)".
"אבל X", אני מנסה לעודד אותה, "לפחות הוא באמת בן אדם טוב? מנתח צריך להיות בעל השכלה טובה, איש נחמד לא?"
היא ריחמה עליי כי התקשיתי לקבל את הסיפור שלה
בתגובה, היא צוחקת עליי. "כן, מנתח. הוא שוחט כבשים. איש מבוגר, שמגדל כבשים למכירה, ליהודים, לפסח. זה המנתח שלי", היא אומרת בהומור צורב. "יש לו כמה מיליונים בכספת, אבל הוא לא נותן לי ולילדים לקנות בגדים כמו שצריך, לא נותן מספיק כסף לקנות אוכל. אני רואה את המשפחה שלי רק פעם בשבוע ואני גרה צמוד אליהם. אני מדברת איתם מהחלון".
הייתי המומה. אני קוראת ספרים על החיים באירן, סעודיה, ביוגרפיות למיניהן. אני מחשיבה את עצמי כמישהי שלא מופתעת כל כך מהר. אבל לשמוע את הדברים האלה מגורם ראשון, זה השאיר אותי עם פה פעור, ואפילו לרגע שכחתי לסגור אותו בחזרה. ממש ככה!
X צחקה בעצבות לתגובה שלי, וחברתה פשוט הסתכלה עליי ברחמים. ה י א הסתכלה עליי ברחמים, והבנתי למה. היא ריחמה עליי מכיוון שהיה לי קשה לקלוט את הסיפור שעומד מולי.
"אבל המצב שלי טוב", אומרת החברה. לא עניתי. הסתכלתי לכיוונה וחיכיתי למכה ממנה.
"אני רוצה להתחתן עם מישהו אבל המשפחה לא מרשה לי", היא מתחילה סיפורה.
"מה אבא שלך אומר?"
"וואלה טלי, אין לי אבא. אמא שלי הגיעה מהשטחים, הוא נפטר ואנחנו עזבנו את המשפחה שלו לעיר אחרת".
"נו, מה הבעיה, אמא שלך תבין אותך, תסבירי לה", אני אומרת.
צריך להעריך את המתנות הפשוטות שיש לנו בחיים
"לא מותק, אח שלי משתלט עלינו ולא מסכים. הוא רוצה שאתחתן עם חבר שלו, כדי שהוא יתחתן עם אחותו. הם לא נותנים אותה אם אני לא מתחתנת איתו".
"מה זה? אני לא רוצה להעליב, ידעתי שיש אצלכם חלק שהוא פרימיטיבי, אבל לא חשבתי שככה". אני מחפשת מילים כדי לתאר את חוסר האונים שלי.
"זה מה שזה",החברה עונה, "אלה החיים".
איזה חיים. שתי נשים, בשנות ה-20 לחייהן, אחת כלואה בנישואים ללא אפשרות יציאה, והשנייה מחכה לנישואים ללא אפשרות שמישהו יאשר לה אותם. ולא מדובר באירועים שהיו לפני עשרות שנים. זה כאן, באפריל 2011, חי וקיים.
אני מקווה שלא כל המגזר הבדואי שולט בחיי נשותיו כך. אולי יש עדות נוספות שכך זה מתבצע אצלן, אולי אצל המגזר החרדי אצלנו. אך לגבי כך אני לא יכולה לכתוב בבטחה, שלא בדקתי זאת לעומק. רוב הידע שלי על המגזר החרדי מסתכם בסופרת נעמי רגן. כן אכתוב שכואב לי עליהן, רע לי לשמוע על כליאה של הנפש ורוחה החיה של אשה כאן, כמה קילומטרים מאיתנו.
כל שנותר לי הוא לקום מכסא המחשב ולהיכנס בחזרה לחיי השגרה החופשיים והנפלאים שלנו.
בהגיענו לחג הפסח, כתבתי טור זה, כדי להזכיר לנו משהו שאנחנו שוכחים כמעט כל יום: את החירות שניתנה לנו, העובדה שעלינו להעריך את המתנות הפשוטות והקטנות שיש לנו בחיים.
אז, קוראות וקוראים יקרים, שיהיה לכם חג חירות שמח!
לפנייה לכתב/ת 
