"התפקיד נמצא תמיד בנעליים"
איזבל הופר הגיעה ארצה כאורחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי. בסרט "קופקבנה" היא משתפת פעולה עם בתה ומבהירה: "כל מערכת יחסים פיקטיבית חשובה פחות מהדבר האמיתי"
"הביקור בישראל הוא הצהרה קולנועית בלבד", מבהירה כוכבת הקולנוע הצרפתייה, איזבל הופר, בראיון ל-ynet בבוקר שסוגר סופשבוע סוער של מתקפת טילים בדרום הארץ. "אני יודעת שהבחירה להגיע או לא להגיע לישראל הפכה להצהרה פוליטית. זה לא המקרה", היא אומרת.
- דבר הבמאי של "קופקבנה": מארק פיטוסי אוהב אמהות יהודיות
- בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
זהו ביקורה השלישי של השחקנית בישראל. הפעם הוזמנה למחווה שנערכה במסגרת פסטיבל הסרטים הצרפתי בסינמטקים ובמקביל לטובת קידום הסרט "קופקבנה", שייצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ בתום הפסטיבל
בסרט של מארק פיטוסי - קומדיה מהורהרת על פערי דורות, יחסי הורים וילדים והישרדות בעולם כלכלי עם הגדרות ברורות להצלחה - היא משחקת לצד בתה, השחקנית לוליטה שאמה. "אני לא מרבה לשחק נשים שמחות", אומרת הופר, "אולי כי דמויות לא שמחות הן יותר מעניינות בדרך כלל. בסרט הזה מה שעניין אותי היה דווקא העובדה שמדובר בדמות חיובית עם שמחת חיים ונדיבות. לא משנה מה הקשיים שהיא נאלצת להתמודד איתם, היא נשארת אופטימית".
לדברי האם והבת העבודה המשותפת כאם ובת בסרט קולנוע, דרשה זמן הסתגלות. "יום הצילומים הראשון היה די מצחיק", אומרת שאמה, "זו סיטואציה קצת מוזרה להכניס את האינטימיות שלנו לתוך סרט. מצד שני, הודות למארק הרגשנו בטוחות מספיק לא לחשוב כל הזמן על מערכת היחסים האמיתית שלנו. אחרת לא היינו יכולות לשחק".
הופר ושאמה. אם ובתה, גם בסרט
הופר, מצדה, מדגישה: "כל מערכת יחסים פיקטיבית חשובה פחות מהדבר האמיתי. כשהתחלנו לצלם לא יכולנו להתייחס לזה ברצינות. צחקנו די הרבה וזה היה מוזר. היה לנו קשה להיכנס לרצינות הנדרשת לעשייה קולנועית. בהתחלה זה היה כמו משחק. הרגשנו די מגוחך לשחק אחת מול השנייה. אחרי כמה שעות של הסתגלות, הכל היה בסדר".
מדור לדור
בנים של שחקנים מפורסמים נהנים, אין ספק, מתהילת הוריהם אבל על כתפיהם מונחת גם חובת ההוכחה. במקרה של שאמה והופר, נדמה שהשתיים מנסות ככל הניתן לשמור על הפרדת כוחות. "אני לא מסתכלת על הקריירה של אמא שלי כמודל", היא אומרת, "יש לי את הדרך שלי לעשות ובכל מקרה הזמנים היום שונים מאלה בהם היא התחילה את דרכה.
"היום כולם רוצים להיות שחקנים. כולם רוצים להיות מפורסמים. אתה צריך למצוא את האנשים הנכונים שיאפשרו לך לעשות מה שנכון לך ולמצוא את דרכך בקהילה המוזרה הזו. אני חושבת שעד עכשיו היה לי מזל גדול לעבוד עם אנשים שנכונים לי. אני מאד מאמינה בכוח של הדור שלי".
הופר עבדה בעבר עם במאים שונים בתכלית כמו קלוד שברול ומיכאל הנקה. "צילמתי ששה סרטים עם שברול ('Violette Nozière', 'עסקי נשים' ועוד) ודרך העבודה שלו שונה לחלוטין מזו של הנקה", אמרה הופר, "שניהם יוצרים מאד תובעניים, אבל כשהנקה מביים, יש לו מנגינה מאד ספציפית בראש ועד שאתה לא מגיע לתו שהוא מדמיין לעצמו, הוא לא ישחרר אותך ויידחף אותך עד הקצה. שברול כמעט לא התערב במה שעשינו. אני מאד אהבתי לעבוד עם שניהם".
הופר בסרטו של הנקה, "המורה לפסנתר"
האם, כמו הבת, אינה מאמינה שמשחק דורש אומץ. "אני לא חושבת במונחים של סכנה כשאני משחקת", אומרת הופר, "יש תפקידים בסרטים מסוימים שיכולים להיראות כתובעניים אבל זה לא קשור לסכנה, זו פשוט עבודה". שאמה מצדה אומרת: "אני לא חווה את המשחק כמעשה של אומץ, אלא כמעשה שגורם לי עונג. יש הרבה דברים אחרים בחיים שהייתי מגדירה אותם כאמיצים אבל לא זה".
נעליים, עקבים ועקבות
הופר, שנכנסה לנעליהן של דמויות נשיות מגוונות מאד לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, אמרה לא אחת שהעולם נחלק לשני סוגי נשים: אלה שנועלות נעלי עקב גבוה ואלה שמעדיפות את הנעליים השטוחות. בתל אביב היא הבהירה: "סוג הנעל מאד משמעותי. הגיבורה ב'המורה לפסנתר' של הנקה היתה ללא ספק אישה של נעלי עקב שטוחות. כשאני נועלת עקבים גבוהים הם יכולים לתת לי תחושת יציבות, כוח ושליטה אבל לפעמים גם לגרום לי למעוד. אני תמיד חשבתי שהתפקיד נמצא בנעליים. הוא צומח מלמטה למעלה".
הופר כבאבו ב"קופקבנה"
נדמה שאת הדמות שהיא מגלמת בסרט "קופקבנה" הופר מחבבת. "היא תוצר של דור מסוים שגדל בשנות ה-70, אנשים תמימים שלא ממש חשבו שהם צריכים לקום בבוקר לעבוד וחיו חיים אידיליים. זה היה לפני ששנות השמונים הגיעו ואיתם המרדף אחרי הכסף וההצלחה", היא אומרת.
"באבו (גיבורת הסרט) לא ממש הבינה שהעולם השתנה בינתיים ומפה נולד הקונפליקט עם הבת שלה, שהיא תוצר של דור אחר. בניגוד לקונפליקט הרגיל בין הדורות, פה המרד של הבת הוא בניסיון להיות נורמלית. אני אוהבת שהדמות שלי חכמה ורגישה מספיק לעשות את מה שהיא יכולה, כדי לבנות מחדש את מערכת היחסים הזו אבל לא מוותרת על עצמה".
מהי עבודת המשחק בעינייך?
"זה מאד חמקמק. אתה נסמך על רגשות על היכולות הפיזיות והמנטאליות שלך ואז זה עובר דרך שכבות של הכנה כמו בגדים וקווי אופי. זה לא התנסות לימודית, אלא יותר משהו שאתה חווה".
אין מנוחה לשחקנים
למרות העובדה שמדובר באחת משחקניות המסך והתיאטרון המבוקשות בצרפת, קשה לומר שהופר נחה על זרי דפנה.
"זו אשליה לחשוב שהאפשרויות פתוחות בפניי", היא אומרת, "אפילו השחקנים הכי מחוזרים אינם יושבים על הר של הצעות מהן הם רק צריכים לבחור. לעשות סרטים טובים זה נדיר. מה שאנחנו מנסים לעשות זה את הבחירות הטובות ביותר מבין כל מה שמוצע לך. השאיפה היא לעבוד עם אנשים שידועים בשל המאמצים שלהם להגיע כמה שיותר קרוב לשלמות כמו הנקה. יש מעטים כאלה וגם אלה שיש, לא מתחננים שתעבדי איתם".
הופר אינה מאמינה בעבודת מחקר כהכנה לתפקיד. "זו לא הדרך שלי לעבוד", היא אומרת, "אני מאד אינסטינקטיבית במשחק שלי. כמובן שיש עולם דמיוני, שנבנה סביב הדמות והופך לחלק מהפודינג שאני רוקחת, אבל בסופו של דבר, אני רק דמות".
את מחפשת נקודות חיבור בינך לבין הדמויות שאת מגלמת?
"אני זקוקה לחוט מקשר. זה לא חייב להיות אלפי נקודות חיבור, מספיקה אחת שתאפשר לי להגדיל את העולם שאני מנסה לבנות מתוכי. במקרה של באבו זה הקלילות. גם אני יכולה להיות קלילה. שמתי לב שתפקידים קומיים מסוימים איכשהו קרובים יותר לאני האינטימי שלי מאשר תפקידים דרמטיים, שהם במידה מסוימת פנטזיה שקשורה יותר למה שאתה חושבת על עצמך, מאשר ליומיום שלך. בחיי היומיום שלי אני, סביר להניח, יותר קרוב לבאבו מאשר למורה לפסנתר".
