גבר שמפרגן לעצמו, אשה שלא מפרגנת לו

רוב הסיכויים שגבר לא ישים לב לַאשה השמנה שדוחפת לַאפה באובססיביות, אבל האשה שאיתו תַפנה את תשומת-לבו לכך. כשטוב לךַ עם עצמך ואתה משלים עם זה שאתה לא מושלם, אז אין לך סיבה לחפש מה לא מושלם אצל אחרים. ולהפך

דוד אלהרר-ברוש ועינב דרומיפורסם: 11.04.11 , 07:22

הוא: "זה מה יש, ועם זה ננצח"

אני אוהב את עצמי, כמו שאני, ואני אפילו מסוגל להתעלם מהקרחת שמבצבצת לה בקרקפת ומהכרס החדשה כתוצאה משבועות של עצלות ומהפינוקים שאני מצ'פר את עצמי בהם. אני באמת מסוגל לזרום עם מי שאני. עד שאת מגיעה לחיי.

הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים וסרטונים בלעדיים

>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

נראה שגברים משלימים עם המציאות שבה הם חיים הרבה יותר מהר מנשים. המוטו שעולה בראשנו בכל פעם כשאנחנו מסתכלים על הכרס שמבצבצת לה מהחולצה, כשיש עוד יום גרוע בעבודה, כשְׁקַו השערות בראש נוזל לכיוון הכתפיים ובכל פעם שאנחנו לובשים את התחתונים האלה עם החור – הוא: "זה מה יש, ועם זה ננצח".

גברים בוחרים במודע לאהוב את עצמם, למרות שלא משתקף להם בראט פיט במראה. אנחנו מעבירים במודע ערב בהתפדלעות מול הטלוויזיה או בבר עם חברים, למרות שיש עוד מיליון משימות שיחכו לביצוע מחר. אנחנו בוחרים זמן גם לעצמנו ולא למיליון חברים, משפחה ובת זוג שמצפים שכל דקה פנויה תוקדש רק להם. האמת, אני לא רוצה סתם להחמיא לעם הזה שנקרא גברים. אנחנו כן אכפתיים למראה שלנו (הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות) וגם אנחנו מכים את עצמנו כשאנחנו מתעצלים לעשות משהו שיכולנו לעשות טוב יותר. אנחנו פשוט אדישים יותר לזה, כי אנחנו מבינים שבתמונה הכוללת, זה לא באמת כל כך נורא.

בראד פיט, מאחוריך! (איור: Shutterstock)

נשים, לעומת זאת, לא מוכנות לקבל את המציאות שסובבת אותן, אבל הן לא עושות משהו כדי לשנות אותה, אלא אם כן את מגדירות קיטור, פרצופים, פולניות, תלונות, שיחות, קרירות מינית, דיכאון, קריזות – כמשהו שהוא באמת אקטיבי. זה לא שנשים יותר אכפתיות לגבי המציאות שלהן, כמו שהן פשוט סובלות שיש אנשים שאוהבים את עצמם והם בסדר עם זה שהם קצת ילדותיים ועצלים ומפונקים ומרשים קצת לעצמם.

רוב הסיכויים שגבר לא ישים לב לַאשה השמנה שדוחפת לַאפה באובססיביות, אבל האשה שאיתו תַפנה את תשומת-לבו לכך. כשטוב לךַ עם עצמך ואתה משלים עם זה שאתה לא מושלם, אז אין לך סיבה לחפש מה לא מושלם אצל אחרים. אבל נשים כן, מפני שהן לא יכולות לסבול את זה שהן לא מושלמות. הן אומרות לעצמן דברים כמו: "איך זה שלא עשיתי רגליים כבר שבוע", "איך זה שהרשיתי לעצמי לאכול כמו פרה אתמול", "איך זה שהזדיינתי אתמול כמו מופקרת" ו"אני חורשת על החולצה שלי כבר שלוש פעמים בשבועיים". וכשלא טוב לכן עם עצמכן, וזה קורה לעיתים קרובות מדי, לא טוב לכן עם אף אחד.

הדבר מוקצן הרבה יותר כשזוג עובר לגור ביחד. גם הגבר המסודר והנקי ביותר תמיד ייחשב בלגניסט, מגעיל, עצלן, ילדותי ולא מתחשב. למה? כי בת הזוג שלו לא מוצאת את עצמה, והדרך היחידה להשלים עם זה היא להוציא את הפנס ולמצוא את כל הפגמים של מי שמולה. ונחשו מי הולכת להיות בדיכאון על זה שהיא לבד ושכל החברות שלה נעלמו לה בגלל שהן משקיעות את כל הזמן שלהן בזוגיות שלהן?

היא: "לא הייתי צריכה לאכול כל כך הרבה"

לא יצא לי לשמוע הרבה גברים שאומרים שהם מתחרטים, גם כשזה נדרש. לעומת זאת, מנשים אני שומעת את זה כל הזמן. "לא הייתי צריכה להתקשר אליו", "לא הייתי צריכה לשכב איתו", "לא הייתי צריכה לאכול כל כך הרבה", "לא הייתי צריכה ללבוש את החולצה הזאת לראיון".

מה זה אומר עלינו? מאיפה רגשות האשמה האלו? למה אנחנו לא מסוגלות לאכול סטייק עם פירה בחמאה, ללבוש את החולצה עם המחשוף העמוק ולהזדיין בפגישה הראשונה ולהרגיש טוב עם עצמנו? כי תכל'ס, הסבירות שאם עשינו את זה כנראה שהיינו צריכות את זה, לעצמנו.

אבל אולי זו הבעיה שלנו, שאנחנו לא מורגלות בלעשות בשביל עצמנו. מגיל צעיר שואלים אותנו: מה יגידו השכנים? את באמת צריכה את זה? מה יחשבו עלייך? ואנחנו קונות את זה. נראה שאנחנו, הנשים, מאמינות שאנחנו צריכות לנהל את חיינו מתוך מראה של אחרים, כשיקוף של ההורים שלנו, של החברים שלנו של בן הזוג שלנו. אז אני אוכלת סלט ושותה מים בדייט, למרות שמה שבא לי באמת זו פסטה בשמנת עם בייקון וגורגונזולה וקינוח של עוגת גבינה. וכן בא לי לשכב איתו כבר בפגישה הראשונה ולא לחשוב אם בגלל זה הוא לא התקשר למחרת. גם הוא הזמין תוספת לחם והתענג על הסטייק, הוא צחק מהבדיחות והיה לו מעניין, ואני בבירור זוכרת את האנחות שהוא השמיע כשהייתי מעליו. אם הוא החליט לוותר על כל אלו, כנראה שמשהו אצלו לא בסדר ולא אצלי.

למרות ההיגיון הבריא, אנחנו ממשיכות להאשים את עצמנו בכל מה שהשתבש: המשקל, הקלות, ההנאה. וזה מתסכל. בפנים את יודעת שאין לך צורך להרגיש אשמה, ששום דבר שעשית לא הופך אותך לפחות טובה, פחות שלמה, פחות אשה. אבל האשמה... האשמה.

גברים מקבלים כך את עצמם, מסירים מעצמם אחריות. הם לא מאמינים לרגע שהם אשמים, בשום מצב. או לחילופין, הם פשוט לא חושבים שמשהו לא בסדר. הם אומרים לעצמם דברים כמו: אני לא נראה כמו דוגמן – אז מה. הבית נראה כמו דיר חזירים – למי איכפת. אז לא התקשרתי אליה – אפשר לחשוב. זה מקומם, שאנחנו לא מצליחות לעשות את זה.

אולי ורק אולי בגלל זה, אנחנו מרשות לעצמנו עם בן זוג קבוע לרטון, לזעוף, לשלוט. למרות שזו לא הדרך הטובה ביותר, זה הזמן היחיד שלנו לחיות עם פחות רגשות אשם משלנו ולתת קצת לאחרים.