על כתפיה של סופרן אחת
תפקידה של נורמה באופרה של בליני נחשב לאחד הקשים בתפקידי הסופרן האופראים, אבל הסופרן היווניה דמיטרה תאודוסיו עמדה בו בהצטיינות ותרמה לערב של תענוג מוזיקלי משכר עם האופרה הישראלית
אופרה נהדרת. ביצוע נפלא. "נורמה" של בליני, אמש (יום א') על בימת האופרה הישראלית בתל-אביב, היתה תענוג מוזיקלי משכר. הערב כולו נישא על כתפיה, נכון יותר על קולה המופלא של הסופרן היווניה דמיטרה תאודוסיו. ולא בכדי שב הקהל ופרץ במחיאות כפיים סוערות לאורך כל הערב כולו. תכף נשוב אל תאודוסיו, אך לסיפור הדברים תחילה.
"נורמה". רצף של תמונות קפואות למחצה (צילומים: יוסי צבקר)
נורמה היא הכוהנת הבכירה במקדש הירח בגאליה, הכבושה בידי הרומאים. לאסונה היא מתאהבת במושל הרומי, מפקד צבא הכיבוש. האהבה הזו היא חטא לעמה וחטא לכהונתה ככוהנת-נזירה במקדש. נורמה יולדת בסתר למאהבה שני ילדים, אלא שעניינו בה דעך ופג, והוא מתאהב בכוהנת גאלית צעירה. נורמה הנבגדת המיוסרת, שעד כה מנעה מעמה מלמרוד ברומאים, משנה את עמדתה וקוראת להנחית מכת מוות ברומאים ומפקדם השנוא. אך בשיא זעמה וקנאתה וייאושה היא מוצאת את העוז להתוודות, קהל עם, על חטא אהבתה לרומאי. עונשה הבלתי נמנע הוא מוות, אך ברגע האחרון, בטרם תעלה אל המוקד, מצטרף אליה אהובה החוזר אליה בתשובה, ויחדיו הם עולים אל האש.
סיפורה של "נורמה" הוא אם כן סיפור על אהבה ועל בגידה, על קינאה יוקדת, על אחוות נשים, ועל הקונפליקט שבין נאמנויות סותרות: החובה לכלל כנגד החובה ללב. ונורמה הגיבורה הטראגית, חווה את כל סערות הרגש הללו בלהט ובייסורים. ואת כל אלה ידע ויצ'נצו בליני לצקת במוזיקה מופלאה שנעה, קולחת, בין הדרמטי לשמיימי.
מבחן הבל קנטו
"נורמה" היא אופרת-להיט שמזה מאה ושמונים שנה לא נס לחה. בליני (1801 – 1835) הספיק לכתוב, ב-34 שנות חייו הקצרות, מספר רב של אופרות, שמקצתן מושמע עד היום בבתי אופרה בעולם. אך "נורמה" – שנכתבה ארבע שנים לפני מותו - היא ללא ספק הנודעת והפופולרית שבהן. קשה מאוד לשיר אותה. בליני הוא אמן הבל קנטו (באיטלקית: "שירה יפה"). זוהי טכניקת שירה שבה שרים הזמרים בקול מלא, ונדרשים להשתמש בתהודת החזה והגולגולת, עם פה פתוח לרווחה, כדי להפיק צליל עשיר, מגוון וחזק. זוהי שירה תובענית, ותפקידה של נורמה נחשב לאחד מן הקשים, אולי הקשה ביותר, שבתפקידי הסופרן האופראים. התפקיד מצריך שליטה קולית עילאית, על מנעד הרחב ביותר האפשרי, עם גמישות ודינמיות.
אך כל אלה אינם מספיקים אם הזמרת לא תדע גם להביע את טווח הרגשות הרחב שנורמה חווה. הנורמה המופלאה של כל הזמנים הייתה מריה קלאס (שהותירה שתי הקלטות משובחות מ-1954 ו-1960, בנוסף לכמה הקלטות ממופעי "נורמה" חיים). גם זמרת האופרה האוסטרלית ג'ואן סאתרלנד נחשבת לאחת ממבצעות נורמה המופלאות ביותר, וכך אף מונסראט קבאה הספרדיה ורנטה סקוטו. כיום אי אפשר כמעט למצוא זמרות שמסוגלות לשרוד את התפקיד על עוצמתו ודקויותיו. טכניקת השירה ואולי גם אופי ההכשרה של הסופרניות המודרניות לא תמיד הולמים את מבחן הבל קנטו המלא.
תפקיד שמצריך שליטה קולית עילאית
אך דימיטרה תאודוסיו ששמענו אמש עמדה בו בהצטיינות. היא נחשבת לאחת הסופרניות הבודדות היום שמסוגלות להתמודד עם התפקיד התובעני הזה. יש לה קול גדול, קלורטורה (סלסול קולי) משוכללת, עדינות מופלאה בקבוצת הצלילים הגבוהים וניסיון רב שנים. ומעבר לכל אלה יש לה נוכחות דרמטית ושירת עזת-רגש.
המנצח – המשובח מאוד כרגיל – היה הישראלי הבינלאומי דניאל אורן. האופרה האחרונה עליה ניצח דניאל אורן בישראל היתה "נבוקו" למרגלות המצדה, וגם שם הוא שיתף פעולה עם דימיטרה תאודוסיו (וגם שם היא הרשימה ביותר, בתפקיד אביגיל). את תפקידו של אהובה, הקצין הרומי פוליונה, ביצע אמש הטנור האיטלקי המצוין רוברטו ארוניקה. המצו-סופרן האיטלקיה דניאלה ברצ'לונה היתה מעולה בתפקיד אדלג'יזה, חברתה של נורמה ואהובתו הצעירה של מאהבה. הדואטים של שתי החברות-יריבות בסוף המערכה הראשונה ובתמונה הראשונה של המערכה השנייה - היו נוגעים ללב.
ראוי לציין שבמקצת ההופעות הבאות של האופרה ישתתף צוות זמרים שונה לגמרי. עם זאת, לפחות על-פי הרקורד שלהם, מדובר בזמרים מן השורה הראשונה אף הם.
כמה מילים על הבימוי וההעמדה. תפקיד הבמאי האופראי שונה מאוד מזה של במאי תיאטרון. בתיאטרון הבמאי הוא בעל תפקיד המפתח - זה שמפרש את המחזה, מחולל את חזונו ומממש את פוטנציאל שחקניו. באופרה לעומת זאת תפקידו של הבמאי הוא על-פי-רוב תפקיד תומך, לא תפקיד מוביל, והוא מתמצה בהעמדת המופע כך שיאפשר למוזיקה לממש את עצמה באופן מיטבי. הבמאי האיטלקי פדריקו טייצי עיצב מופע מסוגנן מאוד שעיקרו רצף של העמדות, סטטיות למחצה. כל ההעמדות של הזמרים – הסולנים או המקהלה – היו ציטטות וחיקויים של ציורים ופסלים ועיצובי מזרקות פיסוליים מן התקופה הניאו-קלאסית של סוף המאה ה-18 – מחצית המאה ה-19. אין כמעט תנועה או דינמיות בסגנון הבימוי הזה. זהו רצף של תמונות ניאו-קלאסיות קפואות למחצה. בתחילה נדמה כאילו המחוות הללו מגוחכות, מוגזמות. אלא שבהדרגה האפקטיביות שלהן מתחוורת היטב: ההעמדות הללו מאפשרות בסופו של דבר לצופים להתמקד בעיקר – במוזיקה, בקולות ובלהט הריגשי שהם מחוללים.
