קשה אבל אופטימי
"קל, קשה, אנוש", סרט המתעד את שיקומו של הקצין איתי ארנליב, רחוק מלהיות מושלם, אבל בזכות העדויות, הכריזמה של גיבור הסרט והכוח של הסיפור הוא מרגש ונוגע ללב
ברבע השעה הראשונה של "קל, קשה, אנוש", הסרט ששודר אמש (א') בערוץ 1, הפה שלי לא מפסיק לקלל. קללות נוראיות. אותנו, אותם, את כל מי שהביא את העולם למצב הזה, שבו בחורים בני 22 הולכים לצבא ומאבדים את שתי הרגליים שלהם. אין לי שליטה על זה, המצב הזה כמעט בלתי נתפס בכאב שהוא מביא איתו.
נפגעים ופצועים, אם זה במלחמות או במלחמות בכבישים, הם אותה נמלה שהולכת איתנו על אותה אדמה, אבל אנחנו כמעט ולא מפנים אליה תשומת לב. כנראה שזה עוד אמצעי הגנה רגשי. כי כשאנחנו מניחים מעליה זכוכית מגדלת ומתמקדים בה, היא – וגם אנחנו – עולים בלהבות ונשרפים.
"קל קשה אנוש". התמודדות אמיצה ומרגשת (צילום: ערוץ 1)
אביטל בן משה ואמיר בר-שלום, שביימו אל "קל, קשה, אנוש", החלו בצילומים יומיים אחרי הפציעה של איתי ארנליב, מפקד בפלוגת "עורב" שנפצע בפעילות 'שגרתית' בשכם לפני ארבע שנים. בתחילת הסרט איתי לא בהכרה והוא מוגדר "מעבר לאנוש". שנה מאוחר יותר, עם שתי רגליים קטועות, האחת מעל הברך והשנייה מתחתיה, הוא כבר הולך על פרוטזות וגר לבד.
בחצי הראשון של הסרט לא ברור מי בעצם רצה את הפרויקט הזה – האבא של איתי משתף פעולה באופן מלא, אבל אמא של איתי, ובהמשך גם איתי עצמו, מתנגדים למצלמה בחצי הראשון של הסרט, ומתמסרים אליו במשורה בחצי השני. אלא שהעדות הנוגעת ללב של האב, דוב'לה, והשפה הוויזואלית החכמה והיפה של הסרט מכניסה את הצופה לסיפור באמצעות הפנייה לחושים.
סטירה שמעירה למציאות האמיתית
"במקום בו אני גר, הליקופטר עובר זה סימן למשהו רע", כתב פעם שלום חנוך, ואבא של איתי מספר על הלילה שבו נודע לו שהבן שלו פצוע אנוש. רגע אחד קודם הוא נסע במכונית שלו, שמע הליקופטרים, הביט לשמיים וחשב לעצמו שהחייל הפצוע שההליקופטר הזה מפנה "אכל צינור צינור". רגע אחד אחרי זה התחיל המסע שבשלב מסוים הוא יודה שגרם לו להביט בבן שלו ולהגיד לעצמו ש"אני לא יודע מי משנינו פצוע יותר"."קל, קשה, אנוש" רחוק מלהיות סרט מושלם. הוא לא מהודק, יש בו לא מעט סצנות שכמעט חוזרות על עצמן, המראיין, בר שלום, הוא לא תמיד האדם הנכון למשימה הלא קלה ובסופו כבר מורגשת מתיחה מעבר לנדרש. אבל העדויות הבלתי שגרתיות של ארנליב האב, הכריזמה של ארנליב הבן, יפה התואר, וכמובן הכוח של סיפור שחובק את המציאות לאורך זמן, מאפשר העברה בהירה יותר של תהליך ובנייה נכונה של פרספקטיבה, הפכה אותו לחתיכת תיעוד מרגש. הרבה אלמנטים חברו שם כדי לפרוט סיטואציות שאנחנו מורגלים להגיב אליהן אוטומטית, לסטירה שמעירה אותנו למציאות האמיתית.
הפי אנד הוא אולי הגדרה קצת מוגזמת, אבל למרות הסיטואציות הקשות, הסרט אופטימי. אמנם בשלב שבו ארנליב ביקש לחזור לצבא כלוחם, והרגע שבו החברים חבשו לו את הכומתה בעודו מדדה על הפרוטזות שלו חזרתי לקלל, אבל אולי זאת אני. קשה לי ברגעים בהם סיפור אישי של התמודדות אמיצה ומרגשת כל כך, הופך למניפסט המקדש את המפקד הלוחם. זה שמקריב את חייו על מזבח מלחמות שמבקשות מאיתנו לעצום עיניים במקום לפקוח אותן. אבל גם זוהי בחירה לגיטימית, והרגעים האלה לא הפכו את "קל, קשה, אנוש" לפחות נוגע ללב.
