המשקפת האטומה ראתה רחוק

העיירה שדרות איננה טירת קנוסה ועמיר פרץ איננו האפיפיור גרגוריוס השביעי. ובכל זאת, כל אלה אשר חגו סביבו כלהקת עורבים מורעבת, כדי לסכל את החלטתו לבנות את מערכת "כיפת ברזל" בארץ, חייבים כעת ללבוש שק ואפר. עליהם לנהוג כדרכו של המלך היינריך הרביעי - ללכת לבית פרץ ולהתחנן בפניו שלושה ימים שיסלח להם. כי עמיר פרץ, על אף שנכנס להיסטוריה הקצרה וקלת הדעת כמי שמביט אל האופק במשקפת אטומה, ראה הרבה יותר רחוק מהם. אכן, דווקא שר הביטחון, שכה הרבו ללעוג לו, הוא שאחראי להחלטה ההיסטורית. הוא שלחם, הוא שהקציב כספים והוא גם זה שהעביר אותם בפועל למהנדסי רפא"ל, אשר עבדו יום ולילה במסירות אישית עליונה שלא נראתה כמוה.

אינני מכיר את עמיר פרץ. מעולם לא החלפתי איתו מילה. כמו כל עם-ישראל ראיתי גם אני את המערכונים של "ארץ נהדרת" וכמו כולם צחקתי מלוא הפה. כי עמיר פרץ ושפמו היו האנטי-תזה של דמות שר הביטחון, כפי שהציבור והפוליטיקה התרגלו לראותה. אבל, אירועי סוף השבוע הוכיחו כי דווקא הוא היה זה שצדק ולא המומחים והיחצ"נים למיניהם, שהציעו חלופות זרות ולחמו בו.

ההצלחה בהפלת תשעה "גראדים" היא אכן נקודת מפנה היסטורית. הסיבה המרכזית לכך קשורה לעובדה שלוחמת הטילים היא, בעצם, ההזדמנות האחרונה של העולם הערבי לגבור על ישראל. מאז מלחמת העצמאות התנהלו המלחמות בין ישראל לערבים במישור הקונבנציונלי. דהיינו: צבא מול צבא, ביבשה. התוצאות לא חייכו לצבאות ערב, אפילו במלחמת יום הכיפורים, כאשר מצרים וסוריה תפסו את צה"ל ומכנסיו מופשלות.

השלב הבא היה הניסיון למוטט את ישראל מבפנים, באמצעות טרור פנימי אכזרי, חסר עכבות וכללים. אך גם שתי האינתיפאדות המדממות לא צלחו במקום בו נכשלו הצבאות הסדירים. הפצצות האנושיות, שהוליכו את עצמן בדיוק רב אל מרכזי האוכלוסייה הישראלים, לא הצליחו לשבור את הרוח הישראלית. וכאן, החל הפרק הרקטי.

תמצית הרוע הפלסטיני

הרעיון להעיף פצצות ממרחק אל לב האוכלוסייה האזרחית נבט במוחם האפל של מדעני הרייך שלישי. בן גוריון, אשר שהה בלונדון בתקופת ה"בליץ" הגרמני וחווה את ההרס העצום שגרמו הרקטות מסוג V לבירה הבריטית, לקה בבעתה כשבישר לו איסר הראל בסוף שנות ה-50' כי הנשיא נאצר בונה במצרים רקטות בסיוע מדענים גרמנים. בן גוריון הורה על מלחמת חורמה חשאית במדענים הגרמנים ו"המוסד" ביצע את ההוראה בכישרון וביצירתיות יוצאי דופן. מאז ועד מלחמת המפרץ לא היו עוד ניסיונות של ממש - ודאי לא הצלחות - להגיע אל העורף הישראלי מעל ראשו של צה"ל הקלאסי. אבל, כאשר נוכחו בחיזבאללה ובחמאס כי אינם מסוגלים להתמודד עם צה"ל ביבשה, שקדו לפתח יכולת רקטית בסיועה של טהרן.

זה, אם כן, הניסיון האחרון שלהם לנצח את מדינת ישראל, לכן ההתמודדות הזו בעלת משמעויות היסטוריות. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה כי מדובר באיום רציני. טהראן - וכל ארצות ערב - צופות בשדה הקרב החדש והניסויי הזה באופן רצוף וקפדני. התוצאות, יכתיבו מבחינתן את המשך הדרך מול ה"ישות הציונית". על כן, "כיפת ברזל" בהופעת הבכורה שלה חייבת הייתה להצליח והיא אכן הצליחה וכאמור - בגדול. עתה, יש בזירה פרמטרים חדשים שחייבים לקחת בחשבון. פרופ' רוברט אופנהיימר, מהבולטים בין מדעני פרויקט "מנהטן" (פצצת האטום האמריקנית) אמר: "ידענו, שאחרי הפיצוץ הראשון לא ישוב העולם להיות מה שהיה". בהקטנה לא יומרנית, לא נותר אלא לקוות כי תוכן דבריו יחול גם על הפיצוץ הראשון מעל אשקלון, בו השמיד מיטב הכישרון והחזון הישראלי את תמציתו של הרוע הפלסטיני.

יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי