קנאים, הניחו לשכר הבכירים

עם פרסום שכרם המופלג מאוד של המנהלים הבכירים של החברות הבורסאיות הגדולות אחז בכי ונהי אחיד בכל אמצעי התקשורת. גם כותב שורות אלו התמלא בקנאה גדולה. עשרות רבות של שנות עבודה ידרשו על מנת להתקרב לשכר שנה אחת של אחד מהמנהלים הללו.

אולם בניגוד לאווירת התיעוב וסלידה עד כדי שנאה הנושבת בכל עבר, ראוי לשקול את התופעה הזו באופן קר ושקול. הבכירים הללו מנהלים חברות ענק, שרובן הגדול דיווח על רווחי עתק. ביחס לרווחי החברות, עלויות שכר הבכירים זניח יחסית. במילים פשוטות יותר, כל שקל שכר שמקבל בכיר באחת החברות הללו מייצר עשרות רבות ולעתים מאות רבות של שקלים כרווחים.

כל בעל עסק קטן כגדול ישמח להעסיק מנהל ולשלם לו שכר גבוה מאד על מנת שיצליח לייצר לו הכנסות ורווחים כה גדולים. לכן, למשל, שרי אריסון מוכנה לשלם שכר של כ-25 מיליון שקלים ליו"ר ולמנכ"ל בנק הפועלים, ובכך לגרוף פחות כסף לכיסה - שכן היא מאמינה כי בזכותם הרוויח הבנק בשנת 2010 סכום שיא של כ-2.2 מיליארד שקלים.

השיקול הזה נכון גם לבעלי השליטה בכל חברה וגם לבעלי המניות "הקטנים", כלומר הציבור. ניתן לטעון כי הרווחים הללו נובעים מרמת מחירים גבוהה מדי של החברות (למשל עמלות גבוהות מדי בבנקים). כאן אמור הרגולטור, כמו המפקח על הבנקים, להתערב ולהגביר את התחרות בין החברות על מנת שיירדו התעריפים, אולם נושא זה אינו קשור לשכר הבכירים. כל עוד המנהלים הבכירים עומדים בתנאי השוק והדרישות הרגולטוריות ומצליחים לייצר רווחים נאים - בעלי השליטה ימשיכו לשלם בשמחה את שכרם הגבוה מאוד.

קנאה ואוטופיה חסרת בסיס

ברור כי רווחיה העצומים של חברה אינם רק בזכות המנהלים, אלא בזכות כלל העובדים בחברה. טענה זאת אינה מפקיעה מהעומד בראש המערכת את האחריות הבלעדית על גורלה של החברה - על הזכויות והחובות הרבות. לכן הוא אמור לקבל את השכר הגבוה בהצלחה, ולעזוב את תפקידו בכישלון, כפי שקורה עם לא מעט מנכ"לים המפוטרים כאשר אינם עומדים בציפיות בעלי המניות שלהם.

שכר הבכירים במשק הוא בבואה לכלכלת השוק, שבה אותם אנשים מעטים המוכשרים מאד בתחומם ומגיעים לפסגת הפירמידה - זוכים לתנאים מפליגים מאוד. המוכשרים פחות מקבלים שכר נמוך יותר כבכל שוק תחרותי. ביסוד כלכלת השוק עומדת ההנחה שעל המוצר הטוב יותר - ישלם הלקוח מחיר גבוה, ועל העובד והמנהל הטוב יותר - ישלם המעסיק שכר גבוה.

קשה להשתחרר מהתחושה כי בישראל הפך להיות פופולרי מאוד לשנוא אנשים עשירים ומצליחים. ניתן לטעון כי הדבר נובע מערכי הצניעות וההסתפקות במועט עליה קמה מדינת ישראל, ועליהם מחנכת תורת ישראל. סביר יותר לומר כי הדבר נובע מקנאה פשוטה ומאוטופיה חסרת בסיס של שוויון כפוי.

יותר מדי אנשים משפיעים במדינה חולמים על חזרה לשלטון מרכזי חזק הקובע שכר אחיד ומחירים אחידים - חלום שפשט את הרגל בגוש הקומוניסטי ולמרות זאת עדיין מהווה בסיס ללא מעט כותבים.

עצם העיסוק האובססיבי בשכר הגבוה של כמה מאות בכירים במשק הישראלי הוא לא יותר מקרתנות ומציצנות. מספר מקבלי השכר הגבוה שולי לחלוטין, ולא מצדיק את הררי המילים והזעם העצום המתפרץ כלפיהם. במקום לכעוס ולקנא, ראוי לראות במנהלים אלו מושא לחיקוי ולשאיפה להגיע להישגיהם. כידוע קנאת סופרים מרבה חכמה שכן היא דוחפת את החכם ללמוד ליצור ולהשכיל יותר. כך פרסום השכר הגבוה מאוד של אותם מנהלים בכירים אמור להוות מנוע רב עוצמה של רבים להתמקצע יותר, ללמוד יותר, ולהתחרות יותר טוב על מנת להגיע ולהימנות על אותה קבוצה עילית של מנהלים.