הצלחתי להשתחרר מקשר שהפך להיות מסוכן
זה התחיל טוב, אבל ככל שחלפו הימים הפך א' לאובססיבי ורכושני. הוא דרש לקבל דיווח על מעשיי כשאני לא איתו, ואם זה היה תלוי בו, הוא היה מעדיף שלא יהיו רגעים כאלה כלל. הרגשתי חבל מתהדק על צווארי
"מה, נפרדתם?!" מזדעקת השכנה שלי באיימה לאחר שאני מספרת לה, בדרך לחדר הזבל, שאני והבחור שיצאתי איתו - כבר לא. " אז מה, תתחילי לחפש שוב? לא נמאס לך להיות לבד? את בטוחה שלא סתם פסלת אותו על איזו שטות?" היא יורה שאלות פולניות בקצב מטורף. אני יכולה רק להיאנח ולהודות לאלוהים שחדר הזבל לא כל כך רחוק.
יחד עם האשפה יורדות לטמיון כל המזכרות הקטנות שנשארו לי מא'. לפתע אני מרגישה שירדה לי מעמסה מהכתפיים. לא רק שלא הפסדתי כלום, למעשה אני מרגישה שאפילו הרווחתי, את החופש והעצמאות שלי מחדש.
א' ואני הכרנו דרך אתר היכרויות ידוע. התחלנו לצאת, ובשבועות הראשונים הכל נראה כמו חלום. הוא היה מקסים, מחזר ומפרגן. הוא עשה רושם של גבר רציני עם כוונות כנות לבנות קשר זוגי מתמשך ומחייב. אני זרמתי, נהניתי מכל רגע ונתתי לרגשות שלי לרוץ חופשי, לפתח ציפיות ולרצות עוד.
ובתוך כל השמחה והאושר הזה, הקשר החל להיות מסוכן פתאום. ככל שהראיתי לו שאני רוצה אותו ומעוניינת בו, כך הוא הלך והפך להיות אדם רכושני. הפעם הראשונה שחשתי ברכושנות שלו היתה בסוף שבוע אחד שביליתי אצלו. היה גשום וקר אותה שבת, מהימים שלא מתחשק לצאת מהבית. בילינו את הבוקר מול הטלוויזיה, ובשלב כלשהו התחלתי להשתעמם אז התיישבתי מול המחשב לבדוק מיילים. ברגע שתשומת הלב שלי ניתקה ממנו ועברה לעניינים אחרים התחיל א' לגלות עצבנות. הוא רצה לדעת מי שלח לי מיילים ולמי אני כותבת. לאחר חצי שעה הוא ממש התעצבן וטען שזה לא בסדר שאני מבלה את השבת מול המחשב ולא איתו.
חמש חקירות ביום ונדנודים בממתינה
תמיד חשבתי שזה בסדר גמור להיות ביחד, גם אם כל אחד עושה משהו אחר, לחוד. אבל א' לא חשב כך, אלא רצה את מלוא תשומת הלב שלי לעצמו, מה שגרם לי להתעייף ממנו די מהר ולחזור לביתי מוקדם מהצפוי.
כמה ימים לאחר מכן יצאנו לאכול בחוץ. בכניסה למסעדה נתקלתי בזוג חברים של האקס שלי, אותם לא ראיתי שנים. התחבקנו והתנשקנו, ואני הצגתי את א' בפניהם. כשא' שמע על מקור היכרותי עם הזוג הוא עיקם את האף ופצח בסדרה של פרצופים כעוסים שליוו אותנו כל הערב. הוא היה בטוח שזכר האקס שלי טרם נמחה, ושהעדות לכך היא אותה הפגישה עם הזוג.
"מה, יצאת כבר? למה לא התקשרת אליי להגיד לי שאת יוצאת?" הוא שאל בכעס, ואני שאלתי את עצמי למה אני צריכה להודיע לו מתי אני יוצאת מהעבודה. הרצון להתחקות אחרי כל צעד שאני עושה הפך להיות מוזר ואובססיבי. ערב אחד התעכבתי באוניברסיטה כי היתה לי פגישה עם המנחה שלי לתזה.
כשיצאתי לאחר כשעה ממשרד המנחה גיליתי שש שיחות שלא נענו בסלולרי שלי, כולן מא'. "את נורמלית? את יודעת איך דאגתי לך? איפה היית כל הזמן הזה?" התרתח א' וסרב להירגע למרות שהסברתי לו שהייתי בפגישה עם המנחה. "אבל אמרתי לך היום בבוקר שיש לי פגישה עם המנחה שלי, אז למה אתה כל כך כועס?" שאלתי.
"כי את לא עונה לי כשאני מתקשר!" ענה בהתלהמות, ואני הרגשתי את החבל הולך ומתהדק סביב צווארי. נורות אדומות החלו סוף סוף להידלק בראשי, והבנתי שמהסיפור הזה לא ייצא שום דבר טוב.
השיא היה יומיים אחר כך. ב-14:00 קיבלתי טלפון מא'. באותו זמן הייתי כבר בשיחה אחרת, עם חברה טובה שלי. א' היה בממתינה, ואמרתי לעצמי שאחזור אליו ברגע שהשיחה תסתיים.
הוא לא קיבל את הפרידה יפה, בכה והשתולל
אבל א' פשוט לא ירד מהממתינה. נאלצתי לסגור את השיחה, ובאותו רגע קיבלתי עוד טלפון ממנו. עכשיו כבר ממש כעסתי, הסבלנות המעטה שעוד נשארה לי פשוט אבדה. "למה אתה לא יורד מהממתינה? אתה שומע שאני בשיחה אחרת, אז תנתק ותחכה שאני אחזור אליך".
התגובה שלו הממה אותי. "אני צריך לחכות שתסיימי את השיחה?! אין דבר כזה, כשאני מתקשר אלייך אני רוצה שתעני לי מיד!" צעק.
רתחתי. הנורות האדומות כבר העלו אדים מרוב איתותי אזהרה. זהו זה, עד כאן. המצב הולך והופך ליותר מדי מפחיד ומטורף. באותו ערב הודעתי לא' שלא ניפגש יותר, שהסיפור נגמר.
א' כמובן, לא קיבל את הפרידה בצורה יפה. הוא צעק, בכה והשתולל, מה שגרם לי להיות אפילו בטוחה יותר שטוב שהגיע הסוף לזוגיות הזו. כמה שבועות אחרי הפרידה עדיין קיבלתי ממנו מיילים, הודעות טלפוניות וסמסים. לפעמים היה נדמה לי שאני רואה את המכונית שלו במעלה הרחוב שלי.
התחלתי להריץ תסריטי אימה בראש, לתכנן מה אעשה אם פתאום אגלה שהוא עוקב אחריי. חשבתי האם יש טעם שאפנה למשטרה ומי באמת ישמור עליי. נרשמתי לקורס הגנה עצמית, ליתר ביטחון.
ואז, לפתע, הכל פסק. הטלפונים, ההודעות והסמסים, ואיתם הלכו ונעלמו החששות והפחדים שלי. לא הרגשתי צער על הקשר שנגמר, אלא הרגשתי שזכיתי.
האביב הגיע, ואיתו תחושה של חופש ואנחת רווחה. הרגשתי מאושרת, שאני יכולה לנשום שוב. הרגשתי בנוח להיפגש עם חברות, לצאת עם מי שבא לי לאן שבא לי, ללכת לאן שמתחשק לי בלי לתת דיווח לאף אחד, כמו זכיתי בחיי מחדש. הרגשתי שהלבד הזה מבורך ורצוי הרבה יותר מזוגיות כמו שהיתה לי. הרגשתי כאילו יצאתי מכלא הזוגיות שחוויתי – לחירות של להיות עם עצמי, לבד.
לפנייה לכתב/ת 
