אולי החיוך התמידי שלי גורם לי להרגיש מזויף
חוק שימור האנרגיה כל כך פשוט, שלפעמים קל להחמיץ אותו. על כל דבר שמישהו מקבל, משהו נגרע במקום אחר. ואולי בגלל שאני תופש את עצמי כמבין כל כך טוב ברגשות, אנשים מתעקשים להסביר לי שאני לא מבין כלום
חוק שימור האנרגיה הוא אחד החוקים הבסיסיים בפיזיקה. בתחילתו של הרעיון יש פוטנציאל כלשהו או אנרגיה שהיא כבר בעלת צורה ברורה. בבסיסו קובע החוק את מה שמשותף לבני האדם בהבנתם, אך יחד עם זאת הוא גם הגורם לאחת המלחמות הנוראיות ביותר ביניהם. בסיס זה קובע כי אין יש מאין.
אם לקחת את כל אותם ביטויים מתמטיים ודרכים מסובכות או פשוטות להגיד דבר אחד, נותר רק להבין כי האנרגיה לא נוצרת משום מקום ולא נעלמת, כי היא לא מסוגלת. היא רק יודעת לשנות את צורתה, להפוך אחרת, שונה ממה שהיתה בפעם הראשונה בה נתקלנו בה, או להשאר כשהיתה.
חוק שימור האנרגיה הוא כל כך בסיסי ופשוט להבנה, עד שלפעמים קל להחמיץ אותו. אני זוכר אדם מבוגר שאמר לי שתקופה שלמה עבד קשה כל כך עד שלא זכר כיצד נראים השמיים בצהרי היום. אני זוכר גם אשה שסיפרה לי שיום אחד עזב בנה אל מעבר לאוקיינוס, והיא כבר לא מצליחה לדמיין בבירור את תוי פניו.
ההבנה כי בסופו של דבר, או בתחילתו, הכל בגודל אחד קבוע, סיקרנה אותי מהיום הראשון בו פגשתי בראשונה את התורה הזו. המשחקים עליהם אני נוהג לדבר, החוקים והקבוצות, כולם בסופו של דבר מצייתים לחוקי הפיזיקה, כי אם לא היו מצייתים – לא היינו קיימים, לא כאן.
כך התחלתי לחקור את העולם שלי, את הפיזיקה שלו, את החוקים שאני יודע לבטא היטב במספרים ואותיות שאינן חלק מהשפה שלי והמוח טוען שהוא מבין – אך אני בקושי יודע כיצד להתחיל ולדבר עליהם. יצאתי אל העולם וגיליתי שכאשר אני מתקרב, מישהו אחר צריך להתרחק. כשקר אצלי, חם במקום אחר, כשמישהו נפגע, לפעמים אני משיג את מטרתי, וכך גם כשמישהו מאושר.
גיליתי שהשקט מתפרש כיהירות. שחוסר הרצון להגיד מתרגם להתנשאות, וכשמישהו טוען כי אני חש מעליו, זה רק כי הוא חש מתחתיי.
לא אחת אמרו לי שאני לא ברור מספיק
אולי מאותה הסיבה בדיוק, כל כך לא נעימה התחושה שבמניפולטיביות הזו שלי, ביכולת לכוון את נפש האדם אל נקודה אחת בודדת, שלי. יש כאלו שבכמה משפטים ומילים מסוגלים לצייר עולם שלם, ויש כאלו שגם אם יעמדו לרשותם כל כלי היקום, לא יצליחו להישיר מבט אחד ולהתבטא.
לא אחת אמרו לי שאני לא ברור מספיק. אני קורא שוב את הפיסקה הראשונה שכתבתי ומבין פתאום למה. אני מפחד שאם אשתנה, השינוי יבוא על חשבון משהו אחר. אני חושש שאם אדבר בשפה שכולם מבינים, אאבד את אלו שמבינים אותי כשאני מדבר כמו שאני מתבטא עכשיו.
אני מתחיל לחשוב, ואני שונא שזה קורה, כי אז אני כבר לא נוהג בחופשיות, בדיוק מאותה הסיבה שלשמה אני כאן כעת. אני חושב שעות ופתאום מוצא את עצמי על ספסל באמצע שום מקום, מוקף בסביבה זרה לחלוטין, אבל יחד עם זאת מרגיש בבית. חם לי וקר לי. אלוהים, כמה שהתגעגעתי להרגשה הזו. בא לי לרקוד, אבל כבר שכחתי איך מזיזים את הרגליים. אני מדליק עוד סיגריה, ונשבע שזו תהיה האחרונה. מחר יהיה יום חדש, והחל ממחר אפסיק, אהיה אחר.
"אחרי שתלמדו את החוקים הבסיסיים של ניוטון תוכלו לא לבוא יותר להרצאות", אמר מרצה אחד מעברי. "את הפיזיקה כולה תוכלו לפתח לבד בבית, בעזרת החוקים הללו", המשיך. חשבתי שמה שכה ברור לאדם אחד, לעולם לא מתיישב בהגיונו של האחר. ומה יש לאחר שאין לאדם לו הכל ברור?
לפעמים נדמה לי שדווקא אני מבין יותר מהכל את הרגש
כבר שנים שאני קורא, ופחות זמן מכך – גם כותב. לפעמים נדמה לי שדווקא אני מבין יותר מהכל את הרגש, וכשאני מנסה לשתף ולהראות זאת, אותה כמות אנרגיה קבועה מסרבת לגדול. נראה שבגלל הבנתי המדויקת של הדברים, הצד האחר טוען שלא הבנתי כלום. ואיך אצליח להסביר לאדם שאני מבין אותו יותר טוב ממה שהוא מבין את עצמו, שאני יודע מה טוב עבורו?
אם יש משהו שמתסכל אותי, זה לדעת בוודאות שאני מבין יותר טוב מאדם אחר, ולראות שהוא לא מקבל את זה. אם יש משהו שמתסכל אותי עוד יותר, הוא הקושי שלי להרפות מרצוני שיבין גם הוא.
חוק שימור האנרגיה הוא חוק, לא רעיון או המלצה. כך פועל הטבע, ופעם קראתי שאדם הפועל נגד הטבע – סופו שהטבע יפעל בחזרה נגדו.
אולי כל התחושות האלה גורמות לי להרגיש קצת לא בסדר בעיני עצמי, וזו הסיבה שאני בסדר גמור בעיני כולם. אולי החיוך התמידי שלי הוא זה שגורם לי להרגיש קצת מזויף.
אני עוצר, וחושב שוב. מנסה להיזכר מי אני. אני מרגיש שהשם שלי עומד לי על קצה הלשון, אבל אז המוח שלי מוצף באינספור שמות. אני מבין שאני יכול להיות כל אחד, או אף אחד. אני קורא שוב את מה שכתבתי, ומבין שעצם זה שכתבתי שזה אני, בהכרח אומר שלא על עצמי דיברתי.
לפנייה לכתב/ת 
