חיים דרך מראה שבורה

שלומי אלדר לא רצה להרים סיפור-אנושי-מזעזע על תינוק פלסטיני שמאושפז בבית החולים ספרא וזקוק להשתלת מח עצם מצילת חיים. הוא שונא בתי חולים, והוא רצה להמשיך ולהיות כתבנו בעזה, אבל עזה נסגרה בפניו וצריך היה להמשיך ולפרנס את מכונת החדשות של ערוץ 10, ולספר כיצד התינוק הזה, ששתים מאחיותיו כבר מתו מאותו פגם גנטי בו לקה, ימות אם לא יימצאו 55 אלף דולר כדי לממן את ההשתלה.

סיפור ענק על תינוק קטן (מתוך "חיים יקרים")

הסיפור הגיע אליו בגלל ד"ר רז סומך, רופא במחלקה המאטואונקולגית, שהאמין כי ניתן להציל את חייו של התינוק מוחמד והתחנן לפרסום: בעל כורחו התרצה אלדר, ונשבה בסיפור ענק. כי מיד אחרי שהידיעה שודרה בחדשות 10 נמצא תורם שמתעקש עד היום על אלמוניותו. הוא אב שכול לבן שנהרג בצבא, לפני שנים אחדות. הוא התנדב לממן את השתלה לבדו, אלא שאז לא נמצאו התורמים הנכונים, וכדי לחפש אחרים, צריך היה לעבור את מחסומי כוחותינו ומחסומי הטרור ומחסומי השנאה והאי אמון.

ההר בא אל מוחמד

מוחמד קטן מכדי לדבר. את הסיפור מובילה אמה שלו ראידה, שנפגשת לראשונה בחייה ביהודים בלי מדי חאקי, ונקרעת בין האינדוקטרינציה הדתית והפוליטית הנוקשה של חייה בעזה, לבין המציאות המורכבת של גוש דן, שם חיילים עם נשק לא אמורים להפחיד אותה כשהם מגיעים לבית החולים עמוסים במתנות חג לילדים. 

החיים על פי ראידה. נתונים לחסדי האל והמחסומים

כלום היא לא יודעת עלינו, רק ש"יהודים נשארים יהודים", והתדהמה שבתרומה הפתאומית היא תדהמה של מי שתמונת העולם שלו נשברה באחת, ואין לו אחרת תחתיה. תוך כדי ההמתנה הדרמטית ומורטת העצבים למציאת תורם (ובתפילה שמחסום ארז יהיה פתוח כדי לאפשר לו לעבור), שלומי אלדר משוחח עם ראידה על תפיסת החיים שם וכאן. החיים על פי ראידה לא יקרים, אלא נתונים לחסדי האל.

המוות כאן הוא זמין וברור. כן, היא היתה רוצה שבנה יהיה שהיד שיילחם על ירושלים, כמו שכולם רוצים. ירושלים, היא מסבירה לאלדר, היא לא שלכם. איך תהיה שלכם אם הנביא מוחמד עלה ממנה בסערה השמימה?

אם אלדר שומע בדברים האלה הד להצדקה הדתית לכיבוש, הוא לא מדווח לנו זאת. אבל הוא כן נשאר נסער מן הפער העצום בין תפיסתו שלו בה החיים הם קדושים, עד שמישהו מן המטורפים בשני הצדדים מחליט לגדוע אותם, לבין מה שראידה אומרת. לאורך הסרט הוא מבין יותר מדוע היא מדברת כך, ותחת אילו אילוצים היא פועלת. מבין ולא מסכים, חומל וכועס, ולומד בעצמו את גבולות הציניות העיתונאית שלו, ואת השבר המתחולל בתפיסת עולמו שלו.

דרמת בית חולים

יש כאן לפחות ארבעה סיפורים גדולים, ענקיים ממש: דר רז סומך שהציל את חייו של מוחמד בעקשות ובנחישות ייכנס מאוחר יותר לעזה כרופא של חטיבה שכבר לא תחוס על חיי אזרחים פלסטינים, ויצדיק את הפעולה אבל לא את היקפה. ד"ר אבו אל עייש, רופא פלסטיני שעובד בבית חולים בישראל, יתקשר לשלומי אלדר באמצע "עופרת יצוקה", ויבכה על שלוש בנותיו שנקטלו, ויבקש שיעזרו לו לצאת משם כדי לטפל בבנות הפצועות. בבית החולים אלדר יפגוש את ראידה, שתאמר לו ביובש כי הרבה אנשים נהרגו.

סרטו של אלדר. שבר פנימי שהתחולל בו

הדרמה הרפואית-הומניטרית הולכת ומסתבכת כשמצבו של מוחמד מדרדר ונאלצים להשיבו לבית החולים, כשמסביב מתרבים המתים, סימני השאלה והספקות של כולם. ליבו של הסרט הזה הוא בשינוי העצום שחל בחייהם של כל המשתתפים בו, כולל אלדר, בעקבות מפגש אחד עם התינוק מוחמד - והמפגשים המתמשכים עם המציאות לתוכה הוא נולד.

אז מה יהיה? ד"ר רז סומך בטוח שאם מוחמד והילדים שלו, של הרופא,

לא ישחקו יחד, אז בדור הבא ישחקו, פשוט כי אין ברירה. ראידה לא מודה שתמונת עולמה השתנתה, כי היא חייבת לחזור ולחיות בעזה במקום בו לא כל אחד מברך אותה על הצלת הילד שלה בידי יהודים. שלומי אלדר, מתוך ייאוש עמוק, מבין שלא ראה את כל המלחמות שהיא נאלצת להילחם, כפלסטינית, כאשה דתית, כאשה ביקום מדכא-נשים. לבסוף הוא מגשים את חלומה: לבקר בירושלים שמעולם לא ראתה.

סיכום ומסקנות? תלוי בחתיכת הזכוכית בה משתקף, תמיד בעיוות גדול ובאופן חלקי, העולם בו חי הצופה. הסרט לא מנסה לאחות את השברים, ובזה כוחו העצום: אלדר, בנוכחות נקייה ממניירות ומלאה בשאלות מוסריות גדולות שמנוסחות במלים קטנות וחדות, פותח צוהר חדש ומציע עוד ועוד זויות לכל בעלי הדעות המגובשות.

מאלה שרוצים להפוך את עזה - כולל התינוק מוחמד - למגרש חנייה, ועד לאלה שמוכנים לגלות חמלה כלפי השהידים בגלל עוולות הכיבוש. כמו המשתתפים בסרט, גם הצופים מוזמנים לחוות שינוי גדול, אם רק ירצו. הם לא ימצאו סרט טוב מזה, או מורכב מזה, כדי לנטוע ספקות באותן עמדות מבוצרות מתוכן כולם ממשיכים לירות על כולם.