תופעה: סדרות רשת ישראליות

<< גוגל רוצה שתרמו בטריוויה

עד לפני שנה-שנתיים ידענו שסדרות אינטרנט הן, בגדול, דברים באנגלית מאת האנשים שעושים את האינטרנט. שמענו שיש שם בחורה בודדה בת 15 שחושפת את החיים שלה ואז גילינו שהיא בעצם סדרה בדיונית שמישהו כתב, צפינו באיזה תפוז מעצבן עם פה גדול ושיניים מחודדות. הגיימרים שבינינו חגגו עם הגילדה וחובבי באפי שרו עם הבלוג המזמר של דר' הוריבל. היו ניצנים ראשונים של יצירות עבריות, אבל קשה היה לדבר על תופעה.

ופתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהפייסבוק שלו מדבר עברית, היטלר למד לקלל בשפת הקודש ואיפה שלא תסתכלו צומחות סדרות רשת ישראליות כפטריות הזיה אחרי קשת כפולה. חברות גדולות מוציאות מכרזים מיוחדים לאינטרנט, ערוצי שידור משקיעים בתוכן משלים עם חיים משלו ויוצרים עצמאיים מציפים את הרשת בעשרות סדרות שנעות מנונסנס טהור עד מתח ואימה.

מאיפה באו כל יוצרי הסדרות האלה (מהבית, תרתי משמע), מה הם רוצים לעשות (להתפרסם, כמו כולם) ובעיקר - איך זה פועל בארץ הקומבינות הבלתי-מוגבלות? כדי להשאר ממוקדים ומרוכזים נדבר כאן רק על סדרות מתוסרטות, כלומר, כל מה שנופל תחת ההגדרה "סדרה" (ולא קטעי וידאו רנדומליים) וכל מה שהוא כתוב מראש ומשוחק. אנחנו גם לא מתיימרים למצוא את כ-ל סדרות הרשת שנעשו אי פעם בישראל ולחפור מתחת לערימות האבק כל טרילוגיית וידאו שנעשתה בקורס לתקשורת חזותית, רק לשרטט קווים ראשונים לדמותה של תופעה.

סדרות רשת: המומלצות

האינטרנט בכלל ויוטיוב בפרט יצרו מיתוס רומנטי של יוצרי הוידאו החדשים: חבר'ה מוצלחים שעלו על רעיון מבריק בעודם יושבים לבד בחושך מול המסך, ובלי ניסיון, תואר בקולנוע או מימון חיצוני יוצרים את הדבר הגדול הבא ועושים מיליונים.

כמו כל מיתוס טוב, קשה לשים את האצבע על גבולות האמת והבדיה גם כאן. אבל לאחר תחקיר ארוך ומשעשע ודיונים עם היוצרים, שני דברים ברורים לגמרי:

1. אף אחד לא עושה מיליונים מיצירת סדרות עצמאיות לרשת – למעשה, לרוב מוציאים לא מעט כסף בדרך.

2. יש סדרות רשת עצמאיות לגמרי ויוצרים ישראלים לגמרי.

אין שפע עצום של סדרות רשת ישראליות עצמאיות לחלוטין אבל יש כמה בולטות בשטח, ואנחנו נתמקד כאן בשלישיה מעניינת: "אחמד וסלים", "אדום בעיניים" ו"המכשפות משינקין".

אחמד וסלים מאחמד וסלים הם שני בניו הצעירים והמצוירים של רב-מחבלים. אבא יאסר היה רוצה לראות אותם הולכים בדרכיו והופכים לטרוריסטים שהוא יוכל להתגאות בהם, אבל שני הילדים מעדיפים לשבת במערה המשוכללת שלהם ולשחק במחשב. או בפלייסטיישן. או באינטרנט. הם מדברים ערבית בג'יבריש שמורכב מבליל של עברית, אנגלית, איטלקית וכן, ובכן, ג'יבריש, מזכירים באנימציה הפשוטה והאפקטיבית שלהם את "סאות' פארק" וכמו אצל דודניהם מאמריקה מבצעים לינץ' חסר פשרות בכל מה שהוא פוליטיקלי קורקט.

יוצרי "אחמד וסלים" תום ואור (טרגר ופז, בהתאמה), מגלמים חלקים נרחבים ממיתוס היוצר העצמאי. הם כותבים, מציירים, מדבבים ומפיקים הכל "במאה אחוז בכחות עצמינו, הרוב בשעות הלילה ובבכי מר", מהמחשבים הפרטיים שלהם. למעשה, הם אפילו מעידים שלמדו לשלוט בתוכנות אנימציה לטובת אחמד וסלים בתהליך (עצמאי) של ניסוי וטעיה. את המליונים הם עדיין לא ראו, אבל בעקבות הטרוריסטים החביבים הם הפכו את התחביב למקצוע: יצרו עבור "ביפ" מיני סדרה על משפחה חרדית שתעלה בקרוב על מסכי המחשב ועובדים עם "טדי" על מגוון פרויקטים נוספים. כנראה שלא הזיק לתהליך הרעש שגררה "אחמד וסלים" כשאל ג'זירה דיברה על התופעה ומחאות מכיוון איחוד האמירויות הביאו לחסימת אחד הפרקים ביוטיוב.

לקרן מאדום בעיניים אין אומץ להתקשר לאבי, האקס המיתולוגי שלה, אז היא שולחת לו הודעת וידאו בסלולרי. ואז עוד אחת. ועוד כמה. היא מנסה להתקשר עם העולם, מנסה לצאת מהבית, וכל פעם מחדש מתעוררת על אותה מיטה. מה קורה לה? איפה היא בעצם? למה היא לא מצליחה לעשות שום דבר? סביב השאלות האלה סובבים 60 פרקי הסדרה.

אדום בעיניים היא סדרת מתח/אימה מבית היוצר של גיא חסון, ביום יום מחזאי, במאי וסופר מד"ב ופנטסיה. שני דברים מייחדים אותה: הראשון, היותה סדרת מתח כמעט בודדה בין הרים גדולים של סדרות מערכונים, נונסנס, סאטירה, פארודיה, קומדיה ותוכן שיווקי שמנסות כולן, בהצלחה או בלעדיה, להצחיק. השני, שנעשתה על ידי יוצר מוכר בתחומו, שכבר כתב הצגות ופרסם ספרים בארץ ובעולם, לא כדי למצוא עבודה אלא במטרה מוצהרת "להשתמש באינטרנט כדי ליצור יצירות עצמאיות, אמיתיות, בלתי תלויות", ולכל הפחות בהחלט יש כאן יצירה עצמאית עם שפה אינטרנטית משלה. מצד שני, אם המדד הוא רייטינג קשה לומר שהיא הצליחה – כמה עשרות צופים התעדכנו בכל פרקי הסדרה.

המכשפות משינקין הן שרונה ודניאלה, זוג קוסמות צעירות שמפעילות בלוג כישוף ואת חנות הקסמים האינטרנטית שלהן, הממוקמת בביתן בשינקין – ברמת השרון. בעשרה פרקים בני עשר דקות השתיים מתמודדות עם רוחות חובבות תרנגולים, עם כל כוחות האופל – מערפדים ואנשי זאב עד קללת דץ ודצה הנוראה, עם פארודיות על כל סדרת פנטסיה לנוער ועם האסון הנורא מכל – בלוג מתחרה.

בעוד הסדרה המקורית עצמאית לחלוטין, המכשפות משינקין משכו את תשומת הלב של הכרישים הגדולים ורימייק שלה מופק בימים אלו באחד הפורטלים הגדולים. כיוון שכך, היוצר, סם לביא, נבחר בתור הקורבן האולטימטיבי להסביר לנו מה זה יצירה עצמאית ישראלית לאינטרנט, ואיך היא שונה, ובכן, מכל דבר אחר.

קודם מנסים באינטרנט

סם לביא הוא סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, "אני עושה סרטים מגיל 12 – המשפחה שלי פתחה בקריירת משחק בלתי רצונית כבר מזמן". יחד עם שלושה חברים שחולקים איתו אהבה בלתי מתפשרת לטלוויזיה הם התחילו, לפני כמעט שנתיים, לפנטז על סדרה משלהם. בהעדר דודה בערוץ 2 או אח בחברת הפקה, ואחרי תרגיל שנה א' שעלה לרשת וקיבל תגובות מפתיעות, הצעד הראשון היה מתבקש: "קודם כל בואו נעשה משהו לאינטרנט הכי טוב שאנחנו יכולים, ונראה לאן זה יגיע".

במשך חצי שנה הם דיברו על קונספט עד שפרק של "באפי", איך לא, נתן להם את הרעיון להתמקד בחנות כשפים אינטרנטית. חצי שנה נוספת הלכה על כתיבה – "היינו נפגשים כל סוף שבוע ארבעתנו, משכתבים, צוחקים הרבה". ב

שלב הבא, עם עשרה פרקים כתובים מראש, סופי השבוע שלהם הפכו לימי צילום. השחקניות אותרו, איך לא, דרך האינטרנט – האחת ידידה ותיקה והשניה דרך מגוון אפליקציות הליהוק של פייסבוק. הציוד הבסיסי והתחפושות באו בעיקר מהארון של לביא – "אגרתי הרבה מאז גיל 12". השאר, בהיעדר תקציב, דרש הרבה יצירתיות: "את הארט עשינו ב'שיעורי יצירה' לפני הצילום, ישבנו ביחד ויצרנו בקבוקי מים קדושים, לוחות סיאנס ותמונות רבנים. הפתענו את עצמנו כל פעם. הבית שלי היה במהלך הצילומים יער, רחוב, החנות והכי גרוע - המחסן של החנות - עם 70 ארגזים עם מדבקות, נייר עיתון, דברים שצצים מהארגזים – והכל מעופף באוויר ומתפוצץ. לקח לי ארבעה ימים לנקות את החדר אחר כך".

יצירת אינטרנט מקורית?

ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה הקשה באמת. אם מדובר ביוצרים חובבי טלוויזיה, שפנו לאינטרנט מחוסר יכולת ומימון לצלם סדרת טלוויזיה משלהם – או ביצירת אינטרנט מקורית?

לביא מתלבט בשאלה בעצמו. "הכיוון מאוד טלוויזיוני. אני חושב שזה משהו שהזיק לנו – הפרקים ארוכים וכמעט מורכבים מדי בשביל האינטרנט". מצד שני, האורך מבחינתו הוא לא גורם טכני בלבד, ויוצר הבדל מהותי: "זה מאוד קשה לספר סיפור שיחזיק את עצמו ב-7 דקות, שזה המקסימום המקובל באינטרנט. ולכן מה שרואים בעיקר זה דברים מערכוניים ולא מתמשכים. האורך הוא חלק חשוב מהיצירה לאינטרנט".

בנוסף, הוא רואה חשיבות גדולה באינטראקציה עם הקהל, שהושגה מבחינתו דרך הפרופילים של הדמויות הראשיות בפייסבוק. "בעונה הזו כתבנו מראש אז רימינו - זייפנו תגובות מהפייסבוק שהדמויות מדברות עליהן בסדרה. בעונה השניה נכנסים הרבה דברים מתוך האינפוט של הצופים ואנחנו ממש מאזכרים מה שקורה בפייסבוק ובאתר".

לסיום, לביא מסכים שבשנתיים מאז הוא והחבר'ה התחילו לפנטז ועד היום, כשהם מוכרים את הסדרה לפורטל גדול, סדרות רשת ישראליות הפכו לתופעה פופולארית – אבל לא ממש הולכות בדרכן של אחיותיהן החו"ליות. "אני חושב שבישראל נותנים לצופים קצת פחות קרדיט ממה שמגיע להם והרבה סדרות דורשות מינימום תשומת לב. הן מערכוניות, אפשר לקפוץ לסדרה בכל שלב ולשכוח תוך דקה. יש מעט דוגמאות להמשכיות עלילתית. הייתי רוצה לראות סדרות כמו בחו"ל, יותר קולנועיות – אפשר גם בארץ להפיק פרק של 5 דקות שנראה יותר טוב. שם בונים על צפיה לפי סדר ורצינית. בארץ כמעט לא ראיתי משהו שהוא לא קומדיה – ובחו"ל ראיתי מתח ואימה. הפורמט מתאים וזה נראה טוב".

ועל מה הוא ממליץ? "מהישראליות, הייתי ממליץ על פאני, סדרת מערכונים בעצם, תוכן שיווקי של מגדל, אבל כתובה טוב, מאוד הצחיקה אותי. צפיתי בה כדי ללמוד מהם, ונשארתי כי נהנתי. מהבינלאומיות על קומפולשנז - סדרת מתח אימה הארד קור. כתובה טוב ובאיכות גבוהה".

כזה אני רוצה: מחשבים ניידים פנטסטיים >>