"קול שרה" לעקדה בבקו"ם

כתבת חדשות טלוויזיונית יוצאת דופן ליוותה את הרמטכ"ל, בני גנץ, לבקו"ם, לשם הגיע כדי ללוות את בנו בכורו ביום גיוסו לצבא. המניפולציה הטלוויזיונית עבדה גם על הציניים והקשוחים שבצופים והצופות. שהרי איך אפשר להישאר אדישים לנוכח חשיפת הצדדים האישיים והאבהיים של החייל מספר אחד של ישראל? זהו טקס מוכר כל כך במקומותינו - מיתולוגי כמעט - של הורים שמלווים את בניהם ובנותיהם ביום הגיוס. חיוכים, גאווה ואולי גם דמעה קטנה, שמקורה בגירוי בלוטות הפטריוטיזם של הקהל. עקדת יצחק מודרנית.

השוואות רבות בוצעו בין שליחת הורים את בניהם לצבא לבין עקדת יצחק. האסוציאציה טבעית - מתבקשת כמעט. לא בכדי יצר מנשה קדישמן את פסל העקדה שלו בשנת 1985, בעקבות פרוץ מלחמת לבנון בשנת 1982, ובעקבות גיוס בנו לצבא. והמיתוס - השקוף והמובן כבר מאליו - חי ובועט ומתגלם בכל פעם מחדש, אלפי פעמים בכל שנה.

אנחנו חיים במציאות מטורפת. קהות החושים גוברת, ואנחנו מנהלים את שגרת חיינו כאילו הגיוני הוא ונורמלי שכותרות העיתונים זועקות אש, טילים, פציעות ומוות - כל יום, בכל עיתון, בכל מהדורת חדשות, שנים על גבי שנים. וכמו בשיר של אריק איינשטיין, אקטואלי כמו ביום שנכתב, מבצבצת לה מדי פעם השורה שהפכה כבר קלישאה: "בקרוב יימשכו השיחות". אי אפשר להמשיך כך. על רקע הקיפאון במשא ומתן המדיני והפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל, חייבים לנסות להניע את תהליך השלום עם העולם הערבי.

השינוי אפשרי

יוזמת השלום הישראלית "ישראל יוזמת" גובשה על סמך הפתרונות המוכרים לכל בעיות היסוד באזור (מתווה קלינטון, קמפ דיוויד, אנאפוליס, והשיחות עם סוריה מאז רבין, נתניהו, ברק ואולמרט), ויש למחברי היוזמה יסוד איתן להאמין שהיא תתקבל בברכה בבירות ערב ובהנהגה הפלסטינית. הגיע הזמן לשינוי. הוא אפשרי.

כותרות העיתונים של השבועות הבאים יכולות להראות אחרת: "מדינת ישראל מצהירה כי היעד האסטרטגי שלה הינו השגת פשרה היסטורית שתוביל להסדרי קבע אזוריים המעגנים את סוף כל התביעות וקץ כל הסכסוכים, כדי להשיג שלום, ביטחון, פריחה כלכלית במזרח התיכון, וקיום יחסים נורמאליים מלאים בין ישראל ובין כל ארצות ערב והארצות האיסלאמיות" (מתוך היוזמה).

רק כשהחדשות יישמעו כך, יחלו לגדול כאן דורות של צעירים שלא ששים לקרב - לעקדה. מי שהזדמן בשנים האחרונות לבקו"ם יודע שהחוויה הרבה פחות ממלכתית מזו שהשתקפה מהכתבה על משפחת גנץ. את בלוטות הפטריוטיזם של הרבה מהמתגייסים לא צריך כלל לגרות בנרטיב טלוויזיוני מהוקצע. קבוצות של צעירים משולהבים, רוקדים ושרים שירים אלימים וגזעניים לקצב דרבוקות הן מראה נפוץ - וסוריאליסטי ממש. רק כשכותרות העיתונים יבשרו על סיכוי לעתיד נורמלי ולשלום, יחלו לגדול כאן דורות של צעירים שעבורם הטקס בבקו"ם הוא לא מיתוס כלל.

עקדת יצחק היא סיפור על אב ועל בן, וקולה של האם לא נשמע. בפרשה על מותה (עם או בלי קשר לעקדה ומיד לאחריה), מסופר רק כי "פרחה נשמתה". בסיפור העקדה המודרנית, זה חייב להיות אחרת. נשים מוכיחות עצמן בישראל מזה שנים כמגזר חזק ומוביל שינוי - באמצעות לחץ ומחאה. היו "נשים בשחור", "בת שלום", "נשים בלבן", "ארבע אמהות", ועוד. הצטרפותנו כעת לקול המושמע על-ידי יוזמת השלום הישראלית, היא בבחינת השמעת "קול שרה" - ואינשאללה, צעד ראשון לקראת הפסקת העקדה.

הכותבת היא דיקאן בית הספר לתקשורת, במסלול האקדמי - המכללה למינהל, ונמנית על חותמי יוזמת השלום האזורית "ישראל יוזמת"