סחרור האישה

אין לי חיבה יתרה לסרטיו של פרנסואה אוזון הצרפתי ("מתחת לחול", "8 נשים"), שהפכו על פי רוב את הפסטיש - החיקוי הקליל והמודע לעצמו - והמלאכותיות לחזות הכל. אבל בסרטו הנוכחי זה לפתע עובד, אולי משום שזוהי פנטזיה פמיניסטית מובהקת, שעושה שימוש אירוני ונבון במעמדה האיקוני של הכוכבת שבמרכזה.

ואולי זה עובד פשוט בזכות נוכחותה של קתרין דנב, שהתואר "אגדתית" הולם אותה פה יותר מתמיד, ושכל רגע נדמה לך שהיא או-טו-טו תתחיל לשיר; וכשזה סוף סוף קורה, באופן מפתיע, אבל גם צפוי לחלוטין, בא לך פשוט לפרוץ במחיאות כפיים.

פינת הקישוט של הבית

דנב היא פה סוזן פוז'ול, הנשואה למנהלו של בית חרושת מצליח למטריות, שייסד אביה (והחיבור בין דנב למטריות הוא מובן מאליו – היא החלה את הקריירה הקולנועית שלה בדרמה המוזיקלית הנפלאה של ז'אק דמי, "מטריות שרבורג" מ-1964, והמשיכה להופיע בשניים מסרטיו הבאים, "העלמות מרושפור" ו"הנסיכה בעור החמור").

בעלה, רובר (פבריס לוקיני, שדמותו פה מזכירה את דמויות הבעלים העצבניים, שנהג לגלם לואי דה פינס המנוח), רודה בשני ילדיו (ז'רמי רנייה וז'ודית גודרש), בוגד באשתו, ובאופן כללי רואה בה לא יותר מקישוט - מכאן שמו של הסרט, "פוטיש", שפירושו אגרטל.  

בעל, אישה, ואגרטל. לוקיני ודנב

כאשר הפועלים בבית החרושת פותחים בשביתה, ואף לוקחים אותו כבן ערובה - הוא לוקה בלבו ונאלץ לעזוב באופן זמני את תפקידו. אשתו ממהרת להיכנס לנעליו, מנהלת את המשא ומתן מול העובדים השובתים, ועד מהרה משתחררת ממעמדה כ"חפץ נוי", ומחוללת שינויים במפעל.

את התמורות הללו היא לא מבצעת לבדה, אלא בעזרת ראש העיר הקומוניסט, באבן (ז'ראר דפרדייה), שהוא גם לגמרי במקרה מאהבה לשעבר, ואולי אפילו אבי בנה (רנייה, שהופיע בסרטיהם של האחים דארדן, "השבועה", "הילד" ו"השתיקה של לורנה"). הצלחתה במפעל מעל ומעבר למשוער מדרבנת אותה, וגברת פוז'ול - הקישוט לשעבר - מחליטה להמשיך במהפכה שהיא עושה בחייה, ולהתמודד על כסא בפרלמנט מול לא אחר מאשר ראש העיר.

אין חורים באוזון

"פוטיש" מבוסס על מחזה בולוואר מצליח משנות ה-70, העשור שבו גם מתרחש הסרט, ובו הלכה והתפשטה המהפכה הפמיניסטית – ועקבותיו של המקור התיאטרלי ניכרים בו. ועם זאת, הסיטואציות המופרכות, שהן אחרי הכל חלק בלתי נפרד מהפארסה העממית, אינן הופכות את הסרט ללא רציני. אדרבא: לעיתים נדמה, שאוזון תוהה על מקומן של נשים בפוליטיקה הצרפתית העכשווית, ועל השוביניזם שעדיין מאפיין את השיח החברתי והתרבותי במולדתו (ולא רק בה, כמובן).

אין זה מקרה, לפיכך, שסצינת הפתיחה של הסרט, היא זו שבה סוזן-דנב עושה ג'וגינג ביער, ומברכת לשלום את החיות שכמו נאספות סביבה – עופר, זוג ארנבים מזדווגים, וידידה הסנאי. זהו רגע קסום לחלוטין המתכתב עם רגע דומה בסרטו הקלאסי של דיסני, "שלגיה".

ההשראה המתוקה והמלאכותית, שהרגע הזה מעורר בגיבורה (ואמנם סוזן שולפת את פנקסה הקטן ומשרבטת חיש שיר לסנאי), הצבעוניות הקאמפית שלו, והצגתה של דנב בו, כדמות שנדמית כאילו הגיחה מסרט מצויר, אומרת משהו על הבורגנות הקיטשית שדמותה של סוזן מייצגת. מתוכה היא עתידה לפרוץ ולהתעצב כאישה של ממש, בעלת נוכחות ומודעות. 

דנב מובילה את המרד הנשי

וכאשר סוזן-דנב, באחת הסצינות הכי מקסימות בסרט, מפזזת עם דפרדיה במועדון לילה מפוקפק לצלילי להיט אירוויזיונים צרפתי, אתה מתקשה להפריד בין תחושת השחרור שחשה הדמות לבין רוח השטות שאוחזת בדיווה שמגלמת אותה.

היא נמצאת בשלב הזה בקריירה שלה שבו היא יכולה לעשות ה-כ-ל, כי מותר לה, כי היא דנב.

ובסופו של הסרט, כשדנב, ואולי זו סוזן, ובעצם הרי הן אותה אישה, פוצחת בשיר סוחף ( "C'est beau la vie" של ז'אן פרה), אתה חש אותו רטט נפלא שמעביר בך רגע חד פעמי - כזה שמפגיש בין הפנטזיה והמציאות.

הישגיו האחרים של הסרט כוללים גם את מראה הרטרו הצבעוני, והמוזיקה היפהפייה שכתב פיליפ רומבי. גם שלל המטריות הססגוניות, שמעטרות את סצינות המפעל אינו מותיר אותך אדיש. וכאשר הן משמשות רקע לדנב, אזי הזיכרון הקולנועי קם לפתע לתחייה.

"פוטיש – אישה צעצוע" הוא הכי feel good movie שיכול להיות. וכמו כל סרט שעושה לך טוב, הצפייה בו מלווה בצביטה קטנה של הלב. כן, זה גם סרט מרגש.