האוכל מוכן, אפשר לשלוף סכינים

עברו כבר כמה ימים מאז סדר פסח, אבל אתם בטח עדיין מתקשים לעכל את כל מה שהיה שם. לעכל ולהוציא את זה מהסיסטם. לא, אנחנו לא מדברים על המצות, הגפילטע-פיש, מרק הקניידלעך, המצה-בריי וכל שאר מאכלי החג המסורתיים, אלא על המתחים המשפחתיים שנפרקו, הזכרונות שהועלו, הריבים שהתפרצו והדמעות שנזלו. זה קורה הרי כל שנה, ולמרות זאת אנחנו חוזרים לשם, לשולחן - כמו סיקוול לסרט אימה.

הקולנוע דווקא רואה בזירת ההתגוששות הגסטרונומית הזאת הזדמנות לפסגות של קתרזיס רגשי, עצבני ואפילו קומי במלודרמות המשפחתיות. אהבות, בגידות, אכזבות וטראומות מן העבר נדחסות כמו בסיר לחץ וגולשות החוצה כחמין מבעבע או תפוח אדמה לוהט, שאף אחד לא רצה לגעת בו עד עכשיו. אף אחד מלבד יוצרי הקולנוע כמובן. דג קרפיון, חזרת, ביצה, מי מלח והמון דמעות הן המתכון המושלם להזנת בלוטות הרגש אצל הצופים. 

אולסטארס הכוכבים של הקולנוע הישראלי ב"לילסדה"

כשחושבים על שולחן ערוך לסרט, עולה בראש מיד "לילסדה" של שמי זרחין מ-1995, בו התקבצו מיטב כוכבי הקולנוע הישראלי: יוסף שילוח, גילה אלמגור, אלון אבוטבול, איצ'ו אביטל, ענת וקסמן, אריה מוסקונה, אסתי זקהיים ודנה ברגר - ממש מפגש אולסטאר של שחקנים בסרט שניסה להמחיש את המורכבות של מפגש האולסטאר של בני המשפחה הישראלית הטיפוסית. מפגש פסגה של סבים וסבתות, הורים, אחים, דודים, ילדים, גרושים, אורחים מבחוץ ועוד ועוד.

שמחה, עצבים ושאר ירקות

מה שהיה אמור להיות אירוע משמח שמקבץ את כל המשפחה בריוניון חד שנתי, הופך למלחמת הכל בכל - פשוט כי המושג הזה, תא משפחתי, שאמור לשדר אחידות וקירבה אין קץ, נוטה לקרוס מבפנים. הוא מכיל כל כך הרבה קשרים בין אמא, לבן, לאחות, לסבתא, לדוד, לגיס וכו' - כשכולם מסובים לשולחן בנקודת זמן אחת, נהייה פלונטר. פקעת הקשרים הסבוכה, הופכת לפקעת עצבים.

זה מה שהופך את הארוחות המשפחתיות לחומר איכותי כל כך עבור יוצרי הקולנוע, בעולם כולו. מתחים משפחתיים לא חסרים בכל הדתות והתרבויות. וכשבני המשפחה כולם נפגשים, תמיד מתגלים העצבים החשופים ובעקבותיהם הפיצוץ. אם זה לא היה עצוב לנו באופן אישי, זה בטח היה מצחיק אחרים. כך קורה שב"כיף של חופשה", תרנגול הודו שבושל יתר על המידה הופך למיצג העמדת פנים סלפסטיקית של צ'בי צ'ייס ושאר יושבי השולחן. הכל כדי לא להעליב את הבת דודה.

עוף נפוח ב"כיף של חופשה"

סרטו של צ'ייס הוא עוד קומדיה פרועה, אולם בדרך כלל השימוש בשולחן האוכל העמוס בכל טוב, וגם בכל רע, מופיע במלודרמות משפחתיות חמוצות מתוקות. בדרך כלל ארוחת החג מסמנת את השיא הרגשי, בו נפלטים לחלל האוויר גזים מעמוק בבטן. גזים שהם תוצאה של עומס על מערכת העיכול, גזי עצבים. אחר כך מגיע הקינוח בדמות השלמה ובעקבותיה הסוף הטוב. הסרט נגמר באחדות. אבל אם היה סיקוול, היינו רואים שבשנה הבאה הכל חוזר על עצמו.

הודו לאלוהים?

הכל חוזר על עצמו, לפחות פעם בשנה - ואם לנו יש את סדר פסח, לאמריקנים יש את חג ההודיה. וגם שם החום של בני המשפחה עולה ביחס ישר לתנור בו מתבשל לו תרנגול ההודו. אפשר להרגיש את המתיחות הגדלה והולכת ב"רסיסי אפריל", בו קייטי הולמס מנסה להכין ארוחת חג מושלמת ביחד עם בן זוגה האפרו-אמריקני. את הגלולה המרה אמא ואבא אמורים ליטול עם האוכל, מה שאמור להקל על העניין. אבל מה קורה כשהתנור, כמו המשפחה, לא מתפקד?

"רסיסי אפריל". עוד ארוחה באפריל

הלחץ של הולמס נובע בעיקר מההכנות - כדי שלא תזכה לתגובות בנוסח זו של הסבא הממורמר ב"מיס סאנשיין הקטנה". אם ב"חנה ואחיותיה" של וודי אלן הזרמים הגועשים מתחת לפני השטח מתמוססים בהומור דק, הרי שב"סופת קרח" מ-1997 היה זה אנג לי שהעלה על המסך את התפוררות המשפחה האמריקנית ושם אותה על השולחן - של קווין קליין, כריסטינה ריצ'י וסיגורני וויבר. ברוח החג, זוהי מלחמת הכל בכל - אמא, אבא, אח, אחות - אף אחד לא רוצה ה-turkey של המשפחה.

האוכל מתקרר ב"סופת קרח"

ב"רייצ'ל מתחתנת" של ג'ונתן דמי דווקא אין ספק מיהו ה-turkey - לצערם הוא לא נשאר בהקפאה. זוהי האחות החריגה קים (בגילומה של אן האתאוויי) שחזרה ממרכז גמילה הישר לחיק המשפחה, שחשבה שהצליחה להיגמל ממנה. השיבה שלה מתחילה תגובת שרשרת בעיתוי לא מוצלח, ערב חתונת האחות רייצ'ל (האנורקסית). הנוכחות שלה, כמו טראומות העבר שהגיעו ביחד איתה, גורמת לתחושת בחילה קלה, ולא בגלל כמויות האלכוהול שהיא צורכת. 

"לחיים!", גרסת האתאוויי 

זו הבעיה עם ארוחות החג האלה, גם אם בפנים אתה מרגיש את הבטן מתהפכת, יש גבול לכמה פעמים את יכולה ללכת להתבודד בשירותים, בעוד שאר האורחים מסובין סביב השולחן. זה לא מנומס.

מה שמצחיק הוא שאם אתה החריג שביניהם, הכבשה השחורה של המשפחה, אין דבר שהם רוצים יותר משתסתגר איפשהו ולא תפריע. כללי הטקס מחייבים נימוסים והליכות והתנהגות מרוסנת, התחושה שהכל נעים טוב, היא משהו שמתחייב מהן. זוהי כנראה הסיבה האמיתית למנהג של האפיקומן. שהילדים המופרעים יחפשו את עצמם בארון (ומי יודע מה ימצאו שם) או מתחת למזרונים - רק שלא יעשו בלאגן על השולחן.

חותכים בבשר החי

ב"אמריקן ביוטי" הילד המופרע הוא בעצם האב קווין ספייסי, ומשום מה אשתו (אנט בנינג) מאבדת את זה ומקיאה עליו את כל הרפש דווקא בארוחה משפחתית. המתח נחתך בסכין, לבו נחרץ במזלג ואת דמו היא שותה בכפיות קטנות וחריפות.

זה אבא זה? "אמריקן ביוטי"

בחיים, כמו גם בסרטים, החוויה נמדדת בהתאם למה שקורה מעל ומתחת לשולחן. יתכן שמעל לשולחן כולם מחייכים, זוללים, אפילו מלקקים את האצבעות, בעוד שמתחת הכל דחוס, קשה, ואפל. יש אולי הסכמה שבשתיקה שמה שמעל לשולחן - יישאר מעליו, ומה שמתחתיו - מתחתיו, אבל בסוף תמיד יש חשש שמישהו יפתח את הפה ויהרוס את האיזון העדין ויסחוף את כולם לקטטה מילולית. ונחשו מה? לפחות בקולנוע זה תמיד קורה.

ולמה זה קורה? כי מן הפה הקטן שנפתח, לפעמים בתמימות, בוקעת הדרמה הגדולה. ב"חגיגה" של תומאס וינטרברג הדנית, זהו כריסטיאן שבארוחה לרגל יום ההולדת ה-60 של אביו "מברך" אותו בהאשמות על כך שניצל מינית את אחותו לאורך שנים. מה שמתחת לשולחן עלה מעלה והניע את הדינמיקה המשפחתית - בנוכחות כולם, או בשיחות אחד על אחד. החשדות, הזכרונות, הטראומות ורגשות האשם - אנחנו מעדיפים אותן אצל המשפחות הקולנועיות.

זוללים אוכל, מקיאים טראומה ב"חגיגה"

ולפעמים, במקרה שאין מישהו בין בני המשפחה שיחולל את הדרמה, מתגנבת דמות חיצונית ומציתה אש. קצת כמו אליהו הנביא, או לזלי מנוויל ב"עוד שנה" של מייק לי - גם היא באה בשביל היין, וגם בשביל החמימות המשפחתית הנעדרת מחייה. היא מרגישה עד כדי כך בבית, שהיא מתערבת בסוגיות לא לה, ומכניסה רעל מחייה העלובים לצלחות מארחיה.

זה עדיף על וודי הארלסון כמיקי נוקס, שהגיע כשליח טייק אוויי מהגיהנום היישר לארוחה בבית משפחת ווילסון הרקובה ב"רוצחים מלידה" וטובח בהם כדי להציל את מלורי (ג'ולייט לואיס). עיתוי החדירה שלו לסלון אינו מקרי. הוא הקוץ שמפוצץ את הבלון הזה שנקרא משפחות מעמד הביניים האמריקניות מהפרברים - סטייל ביל קוסבי, או ארצ'י באנקר. האבות עובדים ביום, וישנים בלילה (לפעמים בחדר של הבת) וכשכבר כולם נפגשים לארוחת ערב, או חג, משהו עלול להתפוצץ.

לא פוסח עלינו

וכך גם אצלנו היהודים, כפי שמומחש בקומדיה העוקצנית "Peep World", שעומדת לצאת בקרוב, בכיכובם של תומאס סי. הול ושרה סילברמן - כששניים מתוך ארבעה אחים (נשמע מוכר מהאגדה, לא?) המתכנסים לארוחה משפחתית לרגל יום הולדתו ה-70 של האב, ובינתיים נשטפים קנאה ומרור. קצת כמו ב"לילסדה", או בסרט "סאנשיין" של אישטוואן סאבו, בו תהליך ההתפרקות של בני המשפחה היהודית מתחיל מוויכוחים סביב שולחן הסדר.

על ארבעה אחים

כך שאם במקרה תהיתם מדוע אמא עובדת כל כך קשה כדי להכין כמויות עצומות של אוכל כבד ומעיק, שבכלל לא ניתן לעיכול, תחשבו על זה כך: ככל שתאכלו יותר, תדברו פחות. זו הסיבה שאב המשפחה בקומדיה "When Do We Eat?" של סלבדור ליטבק (בהשתתפותם של מילי אביטל ומארק איווניר) רק רוצה שכולם יסתכלו בצלחת שלהם ויעבירו את הסדר בסדר.

מתי אוכלים? "When Do We Eat?"

הוא כמובן מתבדה, כי מה מה שהוא, והיידישע מאמעס, לא רוצים או מסוגלים להבין זה, שככל שאוכלים יותר גפילטע-פיש, מצות, חרוסת ומרור, מעמיסים על הבטן, אבל רוצים לפרוק מהלב.