מקסימום אמפתיה, מינימום שופוני
לא מעט בעיות היו ב"אבודים", הדוקו של צופית גרנט בערוץ 2, מהעריכה הרשלנית ועד התסריט הלקוי. אבל יכולתה של גרנט להוביל את הדרמה האנושית מבלי לנסות להשתלט עליה, הפכה את הסדרה למוצר טלוויזיוני נדיר
"אבודים", אפשר להמר בקלות, לא תהיה מועמדת לשום פרס-טלוויזיה שהוא. שתי תוכניות הדוקו-דמע של צופית גרנט סבלו מכמה ליקויים מביכים: העריכה היתה רשלנית ורוויה בחזרות מיותרות על טקסטים וקטעים מצולמים, התסריט סבל מהעדר תמוה של תיעוד לתהליך בו המערכת (מי זו בכלל?) מחפשת את בני המשפחה שנעלמו וכך גם לא נוצר המתח הנחוץ כדי לההחזיק צופים מרותקים למסך, רגעי הפגישות המרגשות נמתחו לאינקץ באופן זהה - אנחנו לא ממש צריכים לראות את הדמויות פוסעות זו לקראת זו על רקע שיר שמאלצי כדי להתרגש - ואפילו השתלות של טקסטים בתוך הפסקול צרמו קצת לאוזן המיומנת. במונחים טכניים, מקצועיים ויבשים לגמרי, היה - איך נאמר זאת - לא ממש טוב.
שני סיפורים הגיעו אל המסך, ושניהם מתחילים כמסמך-אנושי-מזעזע (אבל באמת) ונגמרים בהפי-אנד רווי דמע ועוד קצת דמע בפוסט מורטם, כשחודשים אחרי איחוד המשפחות המרגש נדרשים במאוחדים להתרגש שוב כשהם צופים בעצמם במוניטור ורואים איך התרגשו באיחוד (המרגש!) עצמו.
במקרה של משפחת כנם, שישה אחים ואחיות שהופרדו, התפזרו, נדדו ונעלמו זה לזה בילדות בגלל אם מזניחה ומתעללת, הזכרונות השונים וזוויות הראיה השונות של כל אחת מהדמויות בעלילה סיפקו מנה גדושה של סבל אנושי, ששיאו באחות הבכורה קלאודיה, ילדה שבגיל שמונה הצילה את אחיה התינוק ממוות ברעב וכשהבינה כי אינה יכולה עוד לטפל בו, פנתה לעזרה וכתוצאה מכך האחים עברו לחזקת הרשויות. עד היום נפשה מצולקת באשם, חרטה ואהבה גדולה ממידות אנוש.
אבל גם הסיפור הפשוט יותר, של חנה-אינה שלא מבינה, כבר עשרים שנה ויותר, מדוע וכיצד אביה נעלם מחייה - הוא ללא ספק סיפור שמותר ואפילו רצוי לנגב איתו משהו מזווית העין בעת הצפייה. במיוחד כשמתברר כי האיחוד לא יביא לפריחה מחודשת של יחסי משפחה חמים ואוהבים בין הצעירה מנתיבות לאיכר שחי בצריף שלו בחור נידח ברוסיה. חנה יודעת זאת היטב ולא מתנחמדת למצלמה כשהיא מדברת על הבדלי התרבויות והעולמות בינה לבין האב, שנטישתו לא הובהרה עד תום גם בסוף הסיפור.
למי שצפו ובכו, למי שחיפשו קורטוב של טירוף חינני (או מעצבן, תלוי בהעדפות שלכם) אצל צופית גרנט ולא מצאו הפעם, וגם למי שהעדיפו לחסוך בטישו ולוותר, אני מבקשת להאיר ולהזכיר אספקט אחד של התוכנית שאולי חמק מעיני הצופים והפך את "אבודים" לסוג של התרסה מבורכת כלפי מערכת משומנת של סחיטת דמעות.
להיות עם ולהרגיש בלי
במגוון גדול מדי של מיזמי טלוויזיה מסחרית, סיפורים אנושיים מרגשים הם בסך הכל סוג של דשן לקריירה של מובילי המשדר. אחד הראשונים שהבינו זאת ועשו ימבה רייטינג וכסף היה דודו טופז: לפני עשור ויותר כבר היו אצלו איחודים מרגשים שכאלה. אפילו יהורם גאון בערוץ הראשון התפתה לבחישה ברגשותיהם של אנשים שאיבדו את משפחותיהם כדי ליצור שיאים של מחיאות כפיים באולפן כשהללו סוף סוף מתחבקים. ובכל המקרים האלה ואחרים העניין המרכזי לא היה איחוי השברים ויצירת הסוף הטוב, אלא "אפקט השופוני": סוג של האדרה-עצמית של מוביל התוכנית, שעשה עבור האנשים הללו את מה שלא יכלו לעשות בעצמם.
זה הפורמט המנצח גם במקרים פחות דרמטיים: "משפחה חורגת" בנויה על ההנחה שאלון גל יודע טוב מכם מה אתם רוצים וצריכים בדרך אל האושר כי הוא המאמן הלאומי, "סופרנני" תמיד תוציא את מיכל דליות יותר חכמה, מאורגנת ושלווה מהקליינטים שלה, וצביקה הדר תמיד ישכיל לקרוא למתמודדת בוכיה "מאמי" ולרפא את פצעי הנפש שלה בחיבוק. מה שיוותר בזכרון הוא גדולתו של גל, תבונתה העילאית של דליות, אנושיותו המפעימה של הדר. לא הסיפורים עצמם, לא האנשים עצמם: אלה, כאמור, רק דשן.
מתוך התוכנית. נתנה לגש לעבוד לבד (צילום: ערוץ 2)
באורח בלתי צפוי ומלבב בחריגותו, הבחירה של צופית גרנט ב"אבודים" היתה הפוכה: היא אמנם מובילה את המשדר ומי שצפה בו עשה זאת גם בגלל שהיא שם והיא מסקרנת ולעולם לא נשכח לה ששתתה פעם כוס פיפי, אבל היא עשתה כל מה שמוביל משדר יכול כדי לא להאפיל על הסיפורים בנוכחותה. ברור שהיא היתה שם, ברגעים הכי מרגשים, כי הרי אי אפשר אחרת - אבל היא עמדה בצד ובצל ונתנה לדמויות לדבר ולרעוד ולנסות לחוות את הרגע במינימום של התערבות, בלי אולפן וקהל, בלי שאלות מטרידות ובלי לנסות לגנוב להם את ההצגה.
מינימום של שיפוטיות, שום שופוני, מקסימום אמפתיה - והנה עוד הפתעה: אפילו האמפתיה, מצרך טלוויזיוני בעייתי שמיקי חיימוביץ' בנתה עליו קריירה, נראתה בעיני כאן אותנטית לגמרי ובלתי מזוייפת. ובסופו של יום, אני אזכור מהתוכנית הזאת את שי כנם והחור השחור שאמו המזניחה הותירה בנשמתו, את סיפור האימוץ מדהים שלו ושל אחותו נילי, את בקתת העץ הדלה של אבא
של חנה, את הדרמות שרק מקצתן נחשף על המסך - ואת צופית גרנט שאפשרה להתרחשויות האלה להגיע למסך ואכן דמעה, התרגשה, חיבקה ושאלה "איך הרגשת כש..", אבל בסוג של הצנעה-עצמית, מבלי לצעוק "אני, אני" מכל פריים.
כן, אני מוכנה לצפות בעוד פרקים כאלה. למרות הכשלים הטכניים, בתנאי שיתוסרטו טוב יותר וייערכו יפה יותר, ובתנאי שצופית גרנט וסוג הנוכחות שפיתחה כאן ימשיכו להוביל. משפטי הסיום שלה במשדר אמש, על כך שהעניין הוא רגע מכונן בעשייה הטלוויזיונית שלה, היו כמובן מיותרים לגמרי: הרגע המכונן הוא זה בו בחרה להיעלם מן הרגע היותר-מרגש, ולא העיבה על האשליה שהמתרגשים והצופים עם הטישו נמצאים שם לגמרי לבד.
