"ישראל היא זכרון אבוד שמתחיל לחזור אליי"
פלוריאן קוסן, במאי גרמני צעיר, יצר את הסרט "היום בו לא נולדתי", בו גיבורה יוצאת לחיפוש אחרי עבר לא נודע בארגנטינה בעקבות האזנה לשיר ישראלי מפתיע: "עוגה עוגה עוגה"
יום אחד לפני שלוש שנים, בעיצומו של שיעור עברית, האזין פלוריאן קוסן לשירי ילדים ששר לו המורה. בעקבות השירים הגיעו מיד הפלאשבקים, והבמאי הגרמני הצעיר נזרק פתאום שלושים שנה אחורה לילדותו בתל אביב. הסיטואציה המוזרה הזו היוותה ניצוץ לסצנה משמעותית בסרט "היום בו לא נולדתי", במהלכה צצים בגיבורה מריה זכרונות עלומים מן העבר.
"המורה שלי לעברית שר לי שירי ילדים כדי לראות אם אני זוכר משהו מהם", נזכר קוסן באותה חוויה. "לפתע נזכרתי בשיר 'עוגה, עוגה, עוגה' ופתאום ידעתי מה יקרה למריה בסצינה שמתרחשת בשדה התעופה". ואכן, מריה (בגילומה של ג'סיקה שוורץ) - שחיינית גרמניה - נתקלת במהלך המתנה לטיסת המשך בשדה התעופה בארגנטינה, בשיר ילדים בספרדית. השיר חושף זכרונות מטושטשים וזרים מילדותה האבודה והלא ידועה, מה שגורם לה לצאת לחיפוש אחר זהותה ברחובות בואנוס איירס.
זוהי אחת מנקודות ההשקה בין סיפורו האישי של קוסן בן ה-32 לזה של הגיבורה שלו. הוא נולד בתל אביב, אולם במהלך חייו הקצרים נדד עם משפחתו לאורכו ולרוחבו של הגלובוס: מישראל לקנדה, לספרד, ארגנטינה ועוד. "אבי עבד בשירות משרד החוץ הגרמני", הוא מסביר. "כשנולדתי הוא עבד בשגרירות הגרמנית בתל אביב, אבל אני מניח שיש כמה מקומות בהם אני מרגיש בבית: קנדה, ספרד, ארגנטינה וגרמניה. ישראל מרגישה כמו זכרון אבוד שמתחיל לחזור אליי לאט לאט".
קוסן עם מצלמת הווידאו. בעקבות השחקנית שוורץ (צילום: Rose Merk)
השיר "עוגה עוגה עוגה" הצית משהו בסבך הזכרונות של קוסן, ממש כמו בזה של מריה, שמנקודת מבטה הבוגרת, מתחילה לחבר את רסיסי הזכרון והגילויים על חייה. התוצאה הסופית של חקירתה היא פסיפס של זהות, השונה בתכלית מכל מה שידעה על עצמה ועל אביה הדואג, שמגיעה בעקבותיה מגרמניה כדי למנוע ממנה לגלות את האמת מהעבר, שעשויה לשנות את ההווה וכן את העתיד של שניהם.
"אני מאמין שכבמאי אתה צריך לדעת מה הדמות הראשית שלך מרגישה", אומר קוסן, שביקר לאחרונה בישראל והשתתף בהקרנת הסרט בסינמטק תל אביב. "הסיפור שלי שונה, אבל בהחלט יש בו נקודות השקה לזה של מריה. כאמור, ישראל היא זכרון רחוק עבורי והוא מתחיל להתגלות מחדש. אני תוהה מה עוד הייתי זוכר אם הייתי נשאר זמן רב יותר".
תבכו עליה, מריה
"היום שבו לא נולדתי" מתרכז בסיפורה של מריה, אולם מקורו באקלים הפוליטי הקודר של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בארגנטינה, שנשלטה על ידי הדיקטטור חורחה רפאל וידלה והחונטה הצבאית שלו. כידוע, המשטר באותם ימים ניהל מלחמת חורמה במתנגדיו האידיאולוגיים מן השמאל, ורבים מהם נרצחו ונחטפו. גורלם של אלפים לא נודעו עד היום הזה.
מריה והאב אנטון. חיפוש עצמי בעבר זר
הטרגדיה של ארגנטינה מאותה תקופה נוכחת כסיפור רקע בסרט, אולם העלילה טעונה
במתח ורגשות מתוך הסיפור האישי של מריה ומשפחתה, שלא היתה מודעת לקיומה. "תמיד רציתי לעשות סרט על האישי והרגשי", אומר קוסן, "חיפשתי את נקודת המבט האנושית של בני האדם שחיו בסיפורים כאלו, ושלמדנו להכיר במהלך התחקיר שלנו. אלו היו פצצות רגש שהתפוצצו כשהאמת יצאה לאור. זה מה שמעניין אותי".
האב אנטון (בגילומו של מיכאל גוויסדק), שניכר כי הוא אוהב את בתו היחידה מאוד, מוצג בסופו של דבר באור בעייתי. חקירתה של מריה מעלה פרטים לא מחמיאים מעברו, המערערים את מערכת היחסים ביניהם. למרות זאת, דומה כי קוסן מלא חמלה והבנה בדרך הצגתו, וזו לא פגה גם בסוף הטעון. "אני מנסה להבין את כל הדמויות", הוא מסביר. "אין דבר שמשעמם אותי יותר מאשר אדם רע שמתנהג כמו אדם רע, מכיוון שהוא אדם רע".
הסרט הזה מורכב, מעיק ולעתים עגמומי. זה לא אתגר מעט כבד לסרט בכורה?
"לא היו לי התלבטויות בנוגע לסרט. אני בחרתי את הנושא הזה. אני אוהב דרמות והתאפשר לי לעשות את הפיצ'ר הראשון שלי בגיל 30. מה אני יכול לבקש יותר מזה? אולי לעשות בעתיד סרט בישראל".
