סוד הקליד הנאלם
בפסח הקרוב תקבל כותבת השירים רחל שפירא פרס מפעל חיים בפסטיבל "ימי זמר חולון" ותזכה למחווה עם ירדנה ארזי, אילנית ועוד. לכבוד האירוע, היא מספרת מה משמעות הכתיבה עבורה ואומרת, "כל אחד קצת כותב ומלחין את השירים שהוא אוהב"
המלחין יאיר רוזנבלום והזמרת רבקה זוהר, אז חיילת בלהקת חיל הים, הגיעו במפתיע לשפיים כדי לשיר באוזני את "מה אברך", לפני שיושמע ברבים במסגרת הלהקה.
רבקה זוהר מבצעת את "מה אברך" של רחל שפירא ויאיר רוזנבלום
באגף חדר האוכל, מול החלון הגדול, היה הפסנתר היחידי בקיבוץ, לשם הלכתי עם האורחים. כאמור, היה קיץ, החגים חלפו זה מכבר והפסנתר, כמובן, לא היה מכוון. יאיר ניגן, רבקה שרה, המנגינה שקיננה בחשאי בין שורות השיר נחשפה והמריאה.
יחד איתה, שמעתי את נקישת הקליד הנאלם, הקליד שאינו מנגן. האם זה מסביר למה תמיד אני חושבת על הצליל הקיים ועל הצליל הנעדר - זה שעוד רגע, עוד יום, עוד שנה ודאי יתנגן?
ומיד אני זוכרת שהנה הוענקה לי ההזדמנות לחלץ אמירה, משפט, הדחקה כלשהי מן האילמות ומן השתיקה.
השיר הוא חליל קסם
אני, את אהבתי לשיר המולחן זיהיתי בעודי ילדה. הוקסמתי מן האפשרות לצרף הגה לצליל, מילים למנגינה ולשיר את אלה בלחש או בקול. פעמים רבות מצאתי את עצמי "מסתערת" על מנגינות שאהבתי ומחברת להם מילים מקוריות משלי. עיסוק שגרם לי תענוג גדול ובה בשעה יצר בשבילי פינה מוארת של חופש ופרטיות.
אני זוכרת את עצמי יושבת בתוך ריבוע האור שהשמש שרטטה על רחבת הבטון, לפעמים עם ספר, ולפעמים מתבוננת בריכוז עצום בנעשה מולי, מהרהרת האם אוכל ללכוד את תחושת הקיום של הרגע הזה באמצעות מילים ומנגינה.
כשכתבתי את שירי הראשונים לא שיערתי שיהיו לי מאזינים. לא ידעתי שמוזיקאים ילחינו את מילותיי ושזמרים (בעיקר זמרות) יבצעו אותם בעתיד. ידעתי ששפת השיר - מילים, מנגינה, קול אנושי - היא שפתי האהובה. הבנתי, כבר אז, שירי
הוא חליל הקסם שלי, דרכו, אולי, אוכל ליצור יופי ממועקה תסכול וחרדה.
בחול המועד פסח יתקיים פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון. ערב אחד מערבי הפסטיבל יוקדש לשיריי. רוב המשתתפים הם זמרים (ושוב - בעיקר זמרות) שהקליטו וביצעו רבים משיריי במשך השנים. קולי בקולותיהם היפים, בצורך להתבטא, בשאיפה להביע.
ו.... אומרים שיהיו גם מאזינים.
אני אוהבת לחשוב על הקשב המבורך, על שעת החסד שבה נפגשים
היוצר והמאזין דרך השיר. אני מאמינה שההאזנה עצמה היא יצירתית, כי הרי כל אחד קצת כותב ומלחין את השירים שהוא אוהב.
אני מתעקשת להאמין שהיצירה, הכתיבה, הנגינה, השירה אכן משנים, אכן מתקנים משהו בעולם.
קשה להוכיח. אולי לא תמיד, אולי לא הרבה. אבל הנה מישהו כותב ומישהו שר (מישהי כותבת, מישהי שרה!) ואולי, אולי מישהו מאזין. וגם זה משהו.
לפנייה לכתב/ת 
